הרבה פעמים התחלתי לכתוב פה, ועזבתי… משהו הסיח את דעתי, הטלפון צלצל, אשתי היתה צריכה תשומת לב, היה צריך לטייל עם הכלבה, מייל חשוב מהעבודה שהגיע ומה לא. אז לא כתבתי כל הקיץ, בפעם קודמת כתבתי "שלום לחופש הגדול", ולא באמת תכננתי לקחת אחד כזה.. אבל זה מה שיצא.

 

אז הייתי בארה"ב הקיץ שוב פעם… לא ממש בילוי, אלא יותר עבודה, אבל יצא לראות את שרון ואן-אטן בהופעה חיה בפורטלנד ב- Aladdin Theater, ואת סיגר רוס לא כ"כ רחוק משם במקום פתוח שנראה Edgefield. אני חיב לציין שהן היו שתי הופעות מצוינות, בכל קנה מידה… הסאונד היה פשוט מדהים, אפילו שסיגר רוס ניגנו במקום פתוח מול 15,000 איש, ושרון ואן-אטן עשתה את זה במקום סגור מול 300. היה פשוט מרגש לראות אותה, את כמה שהיא שקועה וכואבת בתוך היצירה שלה, את הדרך הביישנית שלה לתקשר עם הקהל וכמה שהכל אצלה עדיין מחוספס ואמיתי, לעומת המהוקצעות של סיגר רוס, על הבמה הענקית, התאורה והקליפים, עם ה-15 נגנים על הבמה והתיאטרליות. אלו היו יומיים מטלטלים שבהם הייתי עם ג'ט לג איום ונורא, קמתי מוקדם בבוקר לעבוד עד אחרי הצהריים ואז הייתי בהופעות עד הלילה.. אבל על מה יש לי לקטר?

עוד מחשבה שקיננה לי בראש היא שאני בספק רב אם אני אלך לראות עוד הרבה הופעות פה בישראל מכמה סיבות, שאת חלקן הגדול כבר מניתי כאן ב-rant שלי על ההופעה של האפגן וויגס. אבל בחו"ל כ"כ הרבה יותר כיף, אפילו שאין את אלמנט ההתרגשות כשהאמן עושה טובה וצועק "שלום" בעברית. אין ישראלים, אין סיגריות, אין ג'וינטים, אין סאונד איום ונורא ומחריש אוזניים ובעיקר יש שטף בלתי פוסק של מוזיקה לראות, בכל מקום, כל הזמן מכל סוג.

בחודשים האחרונים המשכתי באדיקות להעביר בחזרה את כל אוסף המוזיקה שלי שהיה צרוב על דיסקים ודי.וי.די ישנים חזרה אל ההארדיסקים, ואני פשוט מתפעל מהסדר המופתי שהייתי מתנהל בו פעם. הכל ממוספר, הכל מקוטלג, הכל נמצא בקופסא שבה הוא אמור להיות. היום בבוקר שמעתי שיר והרגשתי שבעצם כל המאות דיסקים שצרבתי הם סוג של time-capsule שאני הצעיר הכין לאני הנוכחי.

זה כיף לא נורמלי לעבור בין התיקיות ולהיזכר בתקופות שונות ובמוזיקה שליוותה אותי בהן. גם בזמן אמת כשצרבתי את כל הדיסקים האלה ידעתי שאני בחיים לא אשמע את כל מה שצרבתי, אבל קיבלתי שיעור מאלף בלהפריד את המוץ מהתבן בשבועיים האחרונים כשנתקלתי בכמה אלבומים פשוט מצוינים שלגמרי נשכחו עם הזמן ובמקום זה אני מבלה את זמני בלהקשיב לכל הזבל העכשווי שיוצא בכמויות בשנים האחרונות, אבל איכשהו, כשבשבוע אחד מגיעים לאוזניים דיסקים חדשים של dmb, deftones, bat for lashes, circa survive והנה מספיק אלבומים מעניינים לרבעון הקרוב שאפשר לשקוע בהם.

ולסיום, נולדה לי בת, קוראים לה ליאן, ואני מאוהב בה קשות. את ראש השנה האחרונה חגגנו בלאס-וגאס, ואת השנה האחרונה פתחנו בטיול אדיר שעדיין אני תופס את עצמי חולם בהקיץ שאני נמצא בו. בראש השנה האזרחית (=סילבסטר) בדיקת הריון ביתית הראתה פס ועוד פס ומשם החיים שינו צורה לגמרי. זו היתה אחת השנים המעניינות ביותר שחוויתי והלידה היתה אחת החוויות החזקות ביותר שעברו עלי, ועכשיו יש לי בת קטנה ומדהימה שטרפה מחדש את המרקם העדין של השפיות שלי… אני עדיין מנסה למצוא את עצמי בתוך כל המציאות הזו, אבל אני מחייך.

שתהיה לכולכם שנה נהדרת, מלאה בבריאות, חוויות, אהבה ומוזיקה.

אסף.

שלום לחופש הגדול!

חודש יוני מסתיים עוד כמה שעות, והבלוג הזה הוזנח לחלוטין לאחרונה, על הדרך ראיתי שדווקא הצטרפו כמה קוראים חדשים, אז ברוכים הבאים!

במקום להעמיס תירוצים והסברים, לכל העומס והלחץ והעבודה הקשה שלי בחודשים האחרונים גם יש צדדים חיוביים… אפילו ארבעה כאלה, בחירה אכזרית בין שרון ואן-אטן לרג'ינה ספקטור (שרון ניצחה), יום אחרי כן, סיגר רוס, יום אחרי כן, פרנץ פרדיננד ולקינוח, ג'ק וויט.

בינתיים, אני שומע הרבה את Moving Mountains. יצא להם לאחרונה EP חדש, שבו הם מבצעים עיבודים חדשים לארבעה שירים מהאלבום המצוין שלהם מלפני כשנה, Waves

את האלבום החדש והמצוין של Chromatics (דא!!!)

ואת O'Brother, שגם להם יצא אלבום אדיר לפני כשנה בשם Garden Window

מי שינחש [במדויק] את מי מ-3 הלהקות האלה יצא לי כבר לראות בהופעה חיה, יקבל ממני mixtape בפורמט המועדף עליו.

בינתיים, תהנו מהמוזיקה, מהקיץ, מהים, ומהמבול של הופעות שינחת כאן… ד"א, מישהו הולך לראות את גאנז?

Afghan Whigs, 2012 ?!

אז זאת לא ממש ביקורת הופעה. יותר הבחנות אישיות שלי מההופעה בבארבי מאתמול בערב (15.06.2012).

הסטוריה

Afghan Whigs היא הלהקה האחרונה שאפשר לומר עליה ש"הערצתי". השירים של גרג דולי והרכביו השונים כנראה קיבלו הכי הרבה זמן אוזניים שלי בעשור הראשון של שנות האלפיים. אני מכיר כל מילה, וכל תו. אהבתי, שנאתי, כעסתי, חיבקתי, שמחתי ובכיתי יחד איתו, והוא יחד איתי.

יש שני סוגים של חלומות (ולא פנטזיה, אלא סוג של חלום שיכול להתממש) – כאלה שאתה שולט על ההתכנות שלהם (=יש את היכולת לגרום לו לקרות בהינתן כסף, יכולת, השקעה), ויש את אלה שתלויים לחלוטין במישהו אחר שיגשים אותם.

לראות את ה-Afghan Whigs, היה חלום מהסוג השני. לא דמיינתי אי פעם שהוא יאחד את ההרכב ויצא להסתובב איתו בעולם. אז הסתפקתי בהופעות שלו עם ה-Twilight Singers, ואח"כ עם ה-Gutter Twins, והרעב לחוות אותו נרגע. בקיץ של 2006, תוך כדי המלחמה שמעתי שהוא מגיע, ברגע הראשון שיכולתי קניתי שני כרטיסים. את אשתי המדהימה (שאז היינו בקושי חודשיים ביחד, ורק למדה להכיר את השריטה שלי שקשורה באיש) גררתי יחד איתי. ההופעה הראשונה היתה פה סוג של קטרזיס, יצאנו מהבארבי עם אוזניים מוחרשות ועם אושר ענקי בלב שמעט דברים בעולם (והופעה ממש ממש טובה היא אחד מהם) יכולים לגרום להם. ישר הזמנו כרטיסים לערב השני (אז עוד נשארו), והגענו ממש מוקדם. יצא לי לדבר ולהצטלם עם ג'ף קליין, סקוט פורד (הבסיסט) ודייב רוסר (הגיטריסט), ואז בסופו של דבר גם ללחוץ את ידו של דולי, לגמגם לו משהו על ההשראה הענקית שהוא היה בשבילי ב-10 שנים האחרונות, ותמונה איתו למזכרת.

בספטמבר שעבר, חזרנו לגור עם ההורים שלי לכמה שבועות. הבית שבנינו היה בשלבי סיום והיינו צריכים לפנות את הדירה השכורה. אז שמנו את מיקה בפנסיון לכמה שבועות, את הארגזים במחסן, ועברנו לגור בחדר של אחותי. באותה התקופה הודיעו על אלבום חדש של Twilight, ויצא טיזר בדמות Blackbird and The Fox והתרגשתי מחדש כמו ילד קטן.

ההתפכחות

האלבום האחרון של הטויילייט סינגרס היה מחורבן. זאת דעה אישית שלי. שמעתי אותו כמה פעמים, ואני לחלוטין לא מצליח להבין איך הוא יצר כזה דבר משעמם. אל אותו האלבום (ובעצם גם לכל אלה שלפניו), לווה טקסט PR מאוד ארוך שמספר על הלהקה, עליו, כאילו בצורה אוטוביוגרפית/ראיונית. ואז נפל לי האסימון על כמה שהוא מלא בעצמו. הביקורות מההופעות הראשונות דיברו על המהוקצעות של ההרכב, על הביצועים, ועל הכמעט אפס תקשורת שלו עם הקהל. משהו השתנה.

הטור הקודם של הTwilight לא הלך כמצופה, הסיבה שאני אומר את זה, היא כי לא היה לו סיבוב המשך כמו לכל סיבוב הופעות קודם שהוא היה מעורב בו – חודשיים בדרכים, חוזרים הביתה להירגע וממשיכים לעוד סבב (ולפעמים גם שניים). הם עשו סיבוב קצר של כמה חודשים וסיימו. להופעות בישראל ניסו למשוך אנשים עם קופון כי לא מכרו כמו שציפו. אני זוכר שהיתה לנו דילמה אם להישאר להופעות פה ולטוס לארה"ב אחריהן, או לטוס יומיים לפני ההופעה ולהרוויח עוד סופשבוע בבוסטון (ולראות את TV On The Radio). אני לא מצטער לרגע שפספסתי את ההופעה.

ברגע שהודיעו על האיחוד של Afghan, חשבתי על לטוס ללונדון לראות אותו שם, כמה ימים אח"כ כבר הודיעו שהם יגיעו לכאן וישר רצתי לקנות כרטיסים. אינסטינקטיבית. וקניתי שניים. אשתי היתה אז בסוף החודש השלישי של ההריון, בדיוק אחרי השקיפות, קצת לפני הסקירה. אחר כך הוא התחיל להתראיין ולתרץ את הסיבות שהם יוצאים לטור, ויצא לי לגמרי החשק. כנראה גם לו, אחרי שהוא ירה עם כל התותחים, הגיע זמן להוציא את הפאות מהנפטלין ולעשות קצת כסף. הימור אישי שלי שהוא נכנע לתחינות של ג'ון וריק, והסכים לצאת איתם לסיבוב.. הוא הרי לא ממש צריך את הכאב ראש, המזל שלהם שפר פחות בשנים שמאז שההרכב התפרק, אז הוא אמר, למה לא.. נעשה דיאטה ונצא לדרך.

הרע

  1. זה היה Greatest Hits (צפוי, כמעט אותו סטליסט מתנגן מדי ערב לאורך הטור).
  2. אנשים שמעשנים בהופעות. בתור מעשן לשעבר שעישן סיגריות תוך כדי הופעות אני מסוגל להבין את האקט, אבל היום אני מבין כמה סבל הייתי גורם לסביבה שלי שלא עשנה. זה דבר שחיב להיפסק, על אחת כמה וכמה כשמדובר במקום סגור כמו הבארבי.
  3. אנשים שמעשנים ג'וינטים בהופעות. כמו סעיף 2 רק הרבה יותר גרוע. על אחת כמה וכמה כשמדובר במקום סגור ומכל מקום חוטפים את סעיפים 2+3.אני יודע שאנחנו מקרה פרטי, אבל גם לאשה בחודש שביעי, מותר להנות מהופעה של להקה בלי לשאוף אוויר מלא ניקוטין ומריחואנה.

    הלוואי שמשטרת ישראל תשלח שוטרים סמויים + פקחים למועדוני הופעות ופשוט כל פעם שמודלקת סיגריה תיתן את הקנס המקסימלי לבעל המקום, וכל פעם שמישהו מעשן ג'וינט היא פשוט תוציא אותו מההופעה ותטרטר אותו בתחנה.

    הייתי בהופעות בהרבה מקומות בעולם. בכל מקום שכיבד את עצמו, לכל בנאדם, ולא משנה גיל, מין, או מוצא, פשפשו בכיסים, ובתיקים ונתנו ברירה כל פעם שראו משהו שלא מצא חן בעיניהם. או שזה הולך לפח (או חוזר לאוטו) או שאתה לא נכנס. וזה קורה גם באמריקה הנאורה.

  4. הוא הפסיק לדבר עם הקהל, אבל בעצם, מה יש לו להגיד?
  5. הסאונד בבארבי בהופעות של גרג דולי. הסאונד מזעזע. איום ונורא. זה משהו שלא צריך לקרות, כי סה"כ המערכת הגברה שם טובה. לא מבין איך יכול להיות שהלהקת חימום נשמעת יותר טוב מהמופע המרכזי. או שהוא מטומטם ומתעקש על פול-ווליום, או שאני לא יודע מה הולך שם כשהוא מנגן. זה פשוט הורס את החוויה, ואת האוזניים. (צריך לזכור תמיד להגיע עם אטמי אוזניים או צמר גפן). וזה קרה גם בהופעות הקודמות (רק שאז היה מקום בטרסה מעל הבמה ואפשר היה לשמוע מהמוניטור ולא מהרמקולים).

הטוב

  1. זה היה Greatest Hits. לא היה שיר אחד שרציתי לשמוע ולא היה שם. My Enemy היה פשוט מושלם.
  2. הם בכושר שיא, והם נשמעים ממש טוב ביחד (רק אם ג'ון קרלי היה קצת זז ומראה טיפה התלהבות אז גם הייתי אומר שהם נראים ממש טוב ביחד).
  3. הוא נראה כאילו הוא הרגע כתב את Gentlemen. כל הכבוד על הדיאטה.
  4. היה נחמד לראות את אותם פרצופים מההופעות הקודמות – על כולנו רואים את השנים שעברו🙂
  5. ריק מקולום. הסיבה שאהבתי אותם מלכתחילה, היתה הגיטרות. הריפים שיצאו מהאצבעות של האיש הזה פעם גרמו לי לאותם תחושות שג'ימי פייג' היה גורם. אתמול כשראיתי אותו, ואת התנועות שלו על הבמה הוא גם נראה לי כמוהו. מחובר לגיטרה כאילו היא חלק ממנו וכל תו שהוא מפיק הוא סוג של רגש שיוצא. מדהים.

בסופו של דבר היה ערב מצוין. במוזס יש סמואל אדאמס טריה מהחבית וזה לבד היה שווה את הגיחה לתל-אביב, יחד עם מוזיקה מצוינת ושירים שלא נשמעו בהופעה חיה למעלה מעשר שנים עשו את העבודה. בדרך חזרה (בגלל הצמר גפן) האוזניים שלי לא צלצלו, ויכולתי לחשוב על מה השתנה. איך קרה שבכלל לא רציתי ללכת להופעה, ואיך זה שאני לא יוצא מהופעה שלו מאושר עד הגג, אלא רק סבבה, והתשובה ממש פשוטה…

אני כבר לא כועס, ואני לא זועם, ואף אחד לא שוברת לי את הלב, ואני בטח שלא עושה את זה יותר לאף אחת אחרת. קשה לי היום לראות או לשמוע משהו ולכבות את הגלאי ציניות שפועל אצלי בילט-אין, זה קורה עם הגיל, עם העבודה, עם האכזבות, עם המיסים המחורבנים, הממשלה הדפוקה הזו, המחיר השערורייתי של הדלק, המילואים שאני עושה, והעובדה שמשקרים לי מכל כיוון, וכולם מנסים למכור לי אייפון ואייפד כל היום. אז אני שומע את השקרים, ומסתכל על כל אחד כמוצר ומסנן בהתאם. כדי שאני אקשיב היום למישהו שרוצה את הכסף שלי, אסור לו לשקר לי, וכדאי גם שלא יהיו סיגריות בסביבה.

ולמרות כל זה, אלה זכרונות יפים, ותו לא.. אבל זה מה שנשאר בסוף, שווה לשמור עליהם.

Well Received

ריאן אדאמס. היתה לו שנה די פוריה, עם אלבום חדש ויחסית מוצלח. באופן אישי אני אוהב יותר את ריאן של עד 2004. את ריאן המיוסר, שהוציא מאסטרפיס כמו Love Is Hell, שנבנה לאורך 3 אלבומים מצוינים שלפניו, שלקח את Wonderwall ועשה בו שמות ושפטים והפך אותו לשלו לחלוטין.. כשאני שומע את הגרסאות הישנות של השיר אני מכבה אותן בגלל מה שהוא עשה ממנו, וממני כשאני שומע אותו.

מאז אני לא ממש הצלחתי להתחבר ליצירה שלו, היא היתה יותר מדי פולקית, יותר מדי קאנטרי וגם די לא חדשנית ומשעממת. הוא יצא להפסקה, פלירטט עם קצת מטאל, ואז נכנס לאולפן והוציא את Ashes & Fire ויצא לכבוש את העולם מחדש. על הדרך הוא גם יורה קאברים לשירים בקצב מסחרר והנה הוא עשה זאת שוב פעם וחידש את Wasted Years של Iron Maiden – שזהו שיר מצוין בפני עצמו, but Ryan just wonderwall'd it.

אבל רגע, זה היה לפני שמונה חודשים. ולמה פתאום נזכרתי בו? שאלה טובה.  בגלל Mother. עכשיו הוא לקח את Glen Danzig והלאים לו את השיר. מעניין מה הוא חושב על זה.

לפני 7 חודשים, כשהיינו בסן-דייגו, ריאן היה שם יחד איתנו. הוא טייל בקניון שמעל ה-Balboa Theater ואכל פרוזן יוגורט כמה שעות לפני ההופעה שלו שם, 3 שבועות לפני כן, בשבוע שהתכוננו לנסיעה וקניתי כרטיסים לכל ההופעות, תהיתי אם להשכיב 150$ על כרטיסים להופעה שלו. אם עד עכשיו לא כתבתי "גם אותו יצא לי לראות בהופעה". התקמצנתי. שבועיים אחר כך קיבלתי דוח על חניה+גרירה בוושינגטון. עונש על זה שאני מתקמצן במקומות הלא נכונים.

ולסיום – אפגן וויגס, ההופעה. אני לא מתרגש. אני אפטי לחלוטין. הביקורות לא מעניינות אותי על ההופעות שהם כבר ניגנו. השיר החדש שהם הוציאו לא שווה התייחסות. אני מקווה שזה ישתנה, אבל אני מתחיל לחשוב שיש סיכוי שלא – ביליתי יותר מדי זמן עם השירים, ועברו יותר מדי שנים – משהו בתפיסה שלי של המוזיקה והמסחור שלה השתנה, ואת מה שגרג דולי מנסה למכור בתקופה האחרונה, אני לא קונה. בפעמים הקודמות שהוא ביקר פה (בפעם הראשונה עם twilight ועם ה Gutter Twins), הלכתי לשתי ההופעות. מה יהיה?

Twister

בערך לפני חודשיים שמעתי את השיר באיזה פלייליסט ישן, ושמתי לעצמי תזכורת לכתוב עליו מתישהו. Remy Zero היתה להקה שקצת התפספסה לדעתי – אני לא זוכר אותה בכלל מהניינטיז (מה שאומר שהיא כנראה לא קיבלה חשיפה כאן), כשהגעתי אליהם הם היו כבר מפורקים, וחבר טוב שלי, דודי, (שקצת תקוע כמוני בשלב הפיזי של המוזיקה), צרב לי את השיר על איזה אוסף שהוא הכין שהלאמתי.

ומה הביא אותי לכתוב עליהם היום? Garden State, והאכזבה העמוקה שחוויתי אחרי שצפיתי בו שוב. ראיתי את הסרט מזמן, אחרי שהוא הגיע אז ל-DVD. בזמן אמת פספסתי את כל ההמולה סביבו, והפסקול המצוין שלו, עשה לי חשק לראות את הסרט שהוא מגבה.

אז ראיתי אותו שוב, ומסתבר שהיה לי בלק-אאוט מוחלט על העלילה.. זכרתי שהבנאדם בסרט חוזר לג'רזי ויש לו איזה קשר למשוגעת (פורטמן) אבל לא זכרתי את העלילה, התוכן, הדיאלוגים.. כלום. אחרי צפיה מחודשת בו, בעיקר הציפה אותי תחושה של היפסטריות יתר לגבי הסרט, שקיבל המון הייפ שהיום במבט לאחור לא ממש מובן לי על מה הוא היה מבוסס, הסיום בנאלי והוליוודי, וחוץ מתובנה מסוימת על התחושה שהבית שגדלת בו מפסיק להרגיש בית (שבכלל לא זכרתי שהתובנה הזו הגיע מהסרט הזה), הדבר היחידי שמרשים בו, הוא שהוא תופס את האווירה של ניו-ג'רזי בצורה כמעט מושלמת, ואת תחושת הדור האבוד של האמריקאים. הפסקול עדיין מצוין, השינז הם השינז, קולדפליי מבליחים בו לרגע שניה לפני שהם התקלקלו, ניק דרייק מגיע ברגע הנכון ו-Remy Zero מפגיזים בו באחד הרגעים היותר טובים.

יש שירים שפשוט נוחתים עלי ברגע שאני הכי לא מצפה להם. זה היה אחד מהם. השיר פשוט מושלם, בכל מובן שהוא – המבנה, המילים, הטונציה, הקול של הזמר, העובדה שהוא עולה ויורד ונעצר וגורם להרגיש אי נוחות בבטן כי הוא לא מתפוצץ בכל הנקודות שהוא יכול. דודי ואני היינו בדרך חזרה מהרבנות אחרי שהוא סיים להעיד על רווקותי, עמדנו בפקק בהדר ואז הוא הנחית עלי את השיר הזה, לא הייתי מוכן אליהם בכלל… אבל כמעט לכל הדברים הטובים בחיים לא ממש מוכנים עד שהם מתרחשים ומכריחים אותך להתמודד עם המציאות.

1/3 לייף קרייסיס

אז השבוע לא היה Music Lover On The Net. את האמת, Music Lover On The Net היה האתר הראשון שאני זוכר בבירור שהייתי מבקר בו בשביל להוריד אלבומים של מוזיקה, ולהתעדכן בצורה שוטפת באלבומים החדשים שיצאו.. הוא היה מעלה את האלבומים בקבצי זיפ של 5 מגה לגאוסיטיס וטריפוד, וגורם לנו לעבוד קשה בשביל ההורדה. והיום עם אינטרנט של 100 מגה, לא עוברת דקה וכבר כל האלבום אצלי… ואת האמת, אני אפילו בד"כ לא מקשיב להם – אבל עשיתי הומג' לשם ופרסמתי מדור שבועי על מה חדש, אפילו שהאתר נסגר איפשהו ב-99, כשאני הייתי כבר עמוק בתוך הצבא.

אני מרגיש שהמדור הזה מיותר. גם לא ממש כיף לי לכתוב אותו, כי באיזשהו מקום, הפסיק לעניין אותי מה שחדש במוזיקה, כי זה הפך להיות חתיכת עסק לעקוב אחרי הכל. כשאני כותב פוסטים רגילים, אני בד"כ כותב על דברים ישנים שקשורים איכשהו בזיכרון, סיפור או אירוע כזה או אחר, כי לא בא לי לכתוב על דברים חדשים (גם כי אני לא טורח לעמוד בקצב, גם כי הרוב המכריע של המוזיקה בתקופה האחרונה לא ממש מדבר אלי, וגם כי כל העולם ואשתו כותבים על מוזיקה חדשה), וההתעסקות בזה גוזלת לי זמן שאוטוטו לא יהיה לי, ואם יהיה.. אז עדיף שיהיה מושקע במקומות אחרים.

אני אפילו לא זוכר מה היה הקטליזטור להתחיל לכתוב, אבל הנה, אני אחרי 40 פוסטים, ועדיין כותב. זה בטח היה קשור לזה שאני בקרוב אהפוך להיות אבא. היה לי קשה מאוד להתרגל לרעיון שזה הולך לקרות, ואני די בטוח שאין לי מושג למה אני נכנס.. אבל חשבתי על להתחיל לכתוב דברים בשביל שאני אזכור אותם, וכשהבת שלי תהיי מבוגרת אולי האתר הזה עוד יעמוד ברשת באיזה צורה והיא תוכל לקרוא ותבין שהיה לה אבא שבגיל 32 עדיין לא סיים להתבגר, עם תחביבים, אהבות, סקרנות ועומק, והוא קצת יותר מהאשמאי בן 50 שהיא מכירה ככספומט, שכל היום מקטר ולא מסוגל להבין אותה בכלל כי הוא מיושן…🙂 אולי היא תוכל לקרוא קצת על אבא שלה, ולשמוע ולגלות שירים שבטח אף אחד כבר לא ישמיע, סוג של time capsule.

סיימתי לקרוא את Love Is a Mix Tape – של רוב שפילד (Rob Sheffield), וקראתי אותו טיפין טיפין בחצי שנה האחרונה. היה לי מאוד לא קל לקרוא אותו, וכנראה גם זו הסיבה שזה לקח כל כך הרבה זמן, אולי בגלל שהוא memoir. אני לא רוצה להיכנס לעלילה כדי לא לקלקל, אבל יש פער עצום בין רוב הכתב של הרולינג סטון מגזין, לבין רוב הסופר. אותי הספר די שעמם, עד שהגעתי לפרק על אפריל 94, ועל הזכרונות שלו מאותה התקופה, ועל קורט, ועל כמה שכל היום צחקו וחיכו לרגע שיודיעו שהוא מת. באופן אישי הספקתי לשכוח/להדחיק שזה היה ככה, שהוא איים בהתאבדות כל שני וחמישי בראיונות ב-MTV עד שממש היו אז הימורים מתי זה יקרה, אני זוכר שכשזה קרה, הרגשתי הקלה מסוימת, הייתי לקראת סוף כיתה ח', Nirvana היו נחלת הכלל, כל הפרכות עם הטיץ, אודם שחור, ונעלי פילה התלהבו מהם ובאותה התקופה, Superunkonwn יצא היה הרבה יותר מעניין מבחינתי (עד ש-MTV התחילו לטחון את Black Hole sun הארור). חצי שנה אח"כ, כשיצא ה-unplugged, נכנסתי לתקליטי חורב יום אחד בצהריים אחרי הביצפר, וניצן, המוכר, פתאום שם את something in the way, ואז נפל לי האסימון שזה באמת קרה, ולא יכולתי לזוז, רק המעבר ל-Plateau תיקן את זה.

להתראות אדם

מוקדם יותר היום הודיעו שאדם יאוך מה-Beastie Boys נפטר לאחר מאבק ממושך בסרטן. לא הייתי מטורף על הביסטי בויז, אבל כל פעם שמזכירים אותם מציף אותי זיכרון אחד מאוד חזק (ולא, זה לא הקליפ של Sabotage) שהיה אירוע מכונן בהתהוות המוזיקלית שלי.

אני בן 10 או 11, התוכנית השבועית של "זהו זה" משודרת, ופתאום, יואב קוטנר מופיע עם כובע מגבעת ומשקפי שמש, מדבר על 3 ווזבוזים מניו יורק, שיצא להם אלבום חדש בשם Check your head, והוא משדר קליפ תזזיתי של השיר What cha want, שבכלל הזכיר לי את הראפ שעשו בסרט Revenge Of The Nerds 2 (שכשעכשיו נזכרתי בזה, דווקא עושה הגיון שהחננות ניסו להישמע ככה :)) והייתי מהופנט.

אף אחד בביצפר לא הבין על מה אני מדבר כי כולם היו עסוקים בצעירי תל אביב ולא כולל שרות, וגם לא היה אינטרנט לחפש בו אינפורמציה, גג בריטניקה לנוער של 1989. עברו 4 שנים עד ששמעתי את השיר שוב פעם באיזו מסיבה, ומאז.. כמו כל פעם שאני נתקל בו, אני עוצר ומחייך.

תודה אדם, תנוח היטב, אזכור אותך תמיד.

Music Lover On The Net 17'12

עוד שבוע נהדר, עם הרבה חופש, בשר, שמש ומוזיקה עבר… והנה עוד כמה Highlights..
 

Music Lover On The Net 16'12

עוד שבוע עמוס ומפוצץ באירועים היה השבוע… בין קואצ'לה, להכנסה להיכל התהילה של גאנז ו RHCP, ההולוגרמה של 2Pac ויום השואה, אז קדימה…

  1. האלבום החדש של Metric מוכן. תאריך יציאה הוא ב 12 ליוני ואני ממתין לו בציפיה רבה. בינתיים, אמילי (הזמרת) כתבה מכתב מאוד יפה על ההרגשה שלה לקראת האירוע, ואפשר לשמוע כל מיני קטעים קצרים ולראות אומנות שקשורה לאלבום באתר שלהם.
  2. Grandaddy מתאחדים לסיבוב הופעות קצר.
  3. פול בנקס (הזמן של Interpol, שבצירוף מקרים מופלא חזרו לחיי השבוע), הודיע שיוציא EP ביוני ואלבום חדש מתוכנן לסתוו הקרוב תחת שם הבמה שלו – Julian Plenti, ולהיזכר בשיר מהאלבום הקודם והמאוד מעניין ולא מוערך (לדעתי) שלו.
  4. Dimebag Darrell – הגיטריסט המנוח של Pantera, מסתבר שהקליט בעצמו כל מני חומרים ממש  מזמן, אז עכשיו חפרו אותו מהארכיונים וחיברו אותו לקליפ של מישהו שמחליק על סקייטבורדים מחוץ לבית של דיימבג בטקסס … קצת לא ברור, אבל רוק וסקייטבורד תמיד הולכים ביחד.
  5. Mogwai תרמו שיר מצוין לאלבום שמציין את תנועת Occupy Wall Street.
  6. אולי זאת תהיה פינה קבועה כל שבוע, אולי לא.. נראה איך התגובות יהיו אבל הנה זה בא:
    אלבומים מעניינם שיצאו/הגיעו לרשת השבוע (אני בטוח שתצליחו למצוא אותם אם ממש תרצו :))

    • Sigur Ros החדש
    • Neon Trees
    • Keane – מישהו זוכר אותם?
    • Jack White
    • EP בהופעה חיה של The Shins
    • Brad
    • Record Store Day – ספליט EP של Feist ו Mastodon, ועוד דברים מעניינים של Animal Collective, Arcade Fire ועוד ועוד ועוד
שיהיה שבוע מצוין.

בגלל שהם קופים, אלא מה?

אני לא מצליח להבין למה, אבל אני כבר גורר פוסט על נירוונה, קורט קוביין ואיזה ספר שאני כבר קורא, וכל פעם מגיע משהו אחר ומוציא לי את החשק לסיים אותו – היום זה היה השיר הזה.

בזמן האחרון אני מרגיש פשוט מותקף ע"י ה-Arctic Monkeys, וכמה שהם נפלאים. (או באנגלית – their awesomeness). הם פשוט נותנים בראש, והם התחילו ככה ב-2005 ומאז הם רק הולכים ומשתפרים, וזה לא משנה באיזה סגנון הם החליטו להשקיע בתקופת זמן נתונה, או אם אלכס החליט להקליט שירים לפסקול של Submarine, שני ה-B-Sides שהם הוציאו עכשיו לכבוד ה-Record Store Day פשוט אדירים… איך חומר ברמה כזאת לא נכנס לאלבום כלשהו is beyond me.

הם נשמעים כ"כ טוב ביחד, וזה נשמע שזה בא להם בכזאת קלות וטבעיות, ולעומת זאת אני מרגיש שאני כ"כ מתאמץ להסביר את מה שאני חושב שאני פשוט אשתוק ואתן לכם להקשיב לזה בעצמכם, וזה חדש חדש חדש.