"החיים האמיתיים זה פיכסה"

אמרי אמר זה קודם. אני רק עשיתי copy+paste 😛

אני חושב שכבר ציינתי את זה קודם, שבספטמבר-אוקטובר האחרונים יצאנו לטיול ארוך בארצות הברית. שזה אומר, הרבה נהיגה, הרבה רדיו אמריקאי, הרבה Samuel Adams, הרבה הופעות חיות, הרבה חופש… היה כיף חיים. לקחנו איתנו מכאן את הטאבלט שלנו (של אנדרואיד, כמובן) ככה שיכולנו להשאר מחוברים לעולם..

להמשיך לקרוא

איזה כיף של יום

אחרי כמה שבועות מטורפים (גם בחיים האישיים, אבל בעיקר בעבודה), היום עבדתי מהבית. בד"כ זה יום שבו אני נמצא מרותק לסביבת עבודה שלי ורק קם לפיפי ולהכין עוד קפה, את הארוחת צהריים אני אוכל על המקלדת ואני מתזז בין החלונות השונים של ה-Communicator (שזה סוג של מסנג'ר, רק לארגונים) לטלפון, למייל ולכלים שאני עובד איתם וחוזר חלילה.

אבל לא היום. היום היה לי שקט, והיום הקשבתי למוזיקה תוך כדי עבודה – והלוואי שהייתי יכול לעשות mute לעולם לכמה שעות כל יום ולשקוע בכל היופי הזה קצת יותר, לדוגמא בג'ף קליין (שניגן קלידים עם ה-twlight singers וביקר בישראל כמה פעמים) וב-My Jerusalem שלו – שהוציאו אלבום וכמה EP-ים נהדרים ב2-3 שנים האחרונות ולא קיבלו מספיק חשיפה (לדעתי) אז אם פספסתם, אז תנו לו צ'אנס כי הם פשוט מצוינים.. בינתיים הנה טעימה בשם Turtledove.

 

Music Lover On The Net 12'12

אני מודע לעובדה שלא כתבתי כל השבוע – ואני לא מרגיש צורך מיוחד לתרץ את הסיבות לכך, אבל מעבר לזה שבאמת עבדתי כמו חמור (כולל כל הסופ"ש שעבר וכל יום בשבוע האחרון עד ממש מאוחר בלילה) לא ממש הקדשתי מחשבה לזה שאני לא כותב כלום בבלוג הזה.. אז הוא עמד מיותם, והעולם שרד.. אבל הגעתי למוצ"ש ולטקס הפרטי שלי, אז הנה כל מה שעניין בשבוע האחרון…

להמשיך לקרוא

Music Lover On The Net 11'12

ממש קצר הפעם, היה לי שבוע עמוס ביותר וממש לא התעמקתי בחדשות או במה שקרה ב SXSW… אם יש למישהו תובנות או משהו נוסף לשתף תרגישו חופשי לשלוח לי או לכתוב פה בתגובות.

להמשיך לקרוא

קריס קרישי

זה לא כותרת מטופשת, זה השם של הזמר של ה-Appleseed Cast. שהיא להקה אדירה, שמנגנת דרים-פופ אינדי אמו אלטרנטיבי בלה בלה בלה כבר משנת 1998… אולי אפילו קצת לפני וזו אחת הלהקות שמהוות לי עוגן בשנים האחרונות – שתמיד כיף לחזור אליה ואני מבטיח לעסוק בה בהרחבה בעתיד, אבל בינתיים…

לקריס קריסי יש פרוייקט צד בשם Old Canes, האגדה האורבנית מספרת, שבגלל הופעה אקוסטית בחנות תקליטים שביקשו ממנו לנגן בה הוא כתב כמה שירים חדשים שיתאימו לעיבוד שקט ואקוסטי והם הפכו להיות מאוחר יותר הבסיס לאלבום הראשון של Old Canes – שמן הסתם שונה מאוד מהתוצר של הלהקה הראשית שלו, והוא פשוט הופך לי את המעיים כל פעם שאני מקשיב לו.

צירפתי קליפ קצר מתוכנית טלוויזיה שעסקה בו וצילמו אותו מנגן מהבית שלו, והחל ממארק 1:10 מתחיל השיר Both Falling Bright, שבקצרה, מדבר על להתבגר. השילוב של לראות את הצילום המטושטש שלו מנגן במטבח של ביתו בטקסס ואת הכלב בחצר והדרך שבה הוא מספר על אהבת עבר ועל ההווה שלו והקול שלו שרועד פשוט מסוגל ל-פ-ר-ק אותי.

נא להתלבש בהתאם

פשוט כיף של מוזיקה, אין לי הרבה מילים לשפוך על ה-Rework לשיר. אני לא ממש התעמקתי ב-How to dress well למרות שדי חיבבתי את Love Remains, ובטח שלא עשיתי דוקטורט על-Marina and the diamonds. השיר הזה הוא שלה במקור והוא מתויג כשיר דאנס-פופ, חומר מצעדים קלאסי  (וקליפ די נחמד), אבל לא משהו ששווה להרחיב עליו את הדיבור.

לכבוד הסינגל שיצא לא מזמן, כמיטב המסורת העמיסו עליו רמיקסים והעיבוד הזה בולט לדעתי בשונות שלו. מארק קרל לקח את הריף המוביל מהמקור, הקליט מחדש את ה-vocals, הוריד את הקצב של השיר בכמעט חצי, מילא אותו בסינטיסייזרים ופילרים בדיוק בכל הנקודות הנכונות ונתן למכונות תופים למשוך עם דיליי פצפון, מאז הראש שלי מתנדנד בצורה בלתי נשלטת ואני ממלמל "when you're around me, I'm radioactive".

יש משהו מאוד רומנטי בעיני בלהקות צעירות. במיוחד בלהקות צעירות אמריקאיות. במיוחד בלהקות אלטרנטיב / הארדקור / Pאנק / אינדי / אמו / מטאל וכל שילוב היברידי אחר של סגנונות שמצריך מבני אדם לבצע פעולות פיזיות בשביל להשמיע צלילים. ולמה רומנטי? כי ברוב המקרים, בבסיסו של הדבר זה חבר'ה צעירים, עם ביצים, (בתקווה המון) כישרון, וחלום (ולפעמים גם עם הבנה שזה חלום דפוק) להיות להקה.

ומאוד קשה להבין כמה החיים האלה קשים ומתישים, מעבר לזה שאתה חי כמו סרדין בתוך וואן או בכיסא של מטוס או אוטובוס, ואתה צריך להסתדר כל יום כל היום עם אותם X אנשים, ולאכול רע, ולישון רע כל יום במקום אחר ולחלום על חשיפה והצלחה כי אין לך אבא עשיר כמו של לנה דל ריי 🙂 אני מניח יותר שהגרסה המקומית של התיאור הזה תהיה אולי בלי וואן וסיבובי הופעות אינסופיים, אלא עם עבודת מלצרות ודירת חצי חדר בתל-אביב כי להיות מוזיקאי זה קשה וכנראה לא משנה איפה.

גרג דולי אמר באחד הראיונות שלו:

"אין דבר שאני אוהב יותר מאשר להופיע ולנגן מוזיקה, ומבחינתי,  השעתיים הופעה הם בחינם. הכסף הוא פיצוי על ה-22 שעות האחרות."

ומעט מאוד פעמים יצא לי להחשף ללהקה כזו בהופעה חיה. לכוח המתפרץ ולאנרגיות הבלתי נגמרות שחבר'ה כאלה צעירים מסוגלים להוציא מעצמם. כשעולים חבורה של חננות כמו La Dispute, שבכלל לא שמעת עליהם או רצית לראות אותם ואתה בכלל לא מבין למה הם מבזבזים את הזמן על הבמה ומתי כבר Thrice יעלו לנגן, ואז הם מפשילים שרוולים, נותנים חיוך, ומתחילים להפגיז עם מוזיקה אדירה וסולן לוחמני שלא מפסיק לקפוץ ולהפגיז את המילים לתוך המיקרופון והם פשוט מפרקים לך את הצורה במשך 45 דקות.

הם הוציאו אלבום חדש לפני כמה חודשים והם מטיילים איתו עכשיו בכל העולם, לראות אותם בהופעה היתה פשוט חוויה עמוקה ומרעננת – שכשאחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי הביתה מהטיול היה לבדוק את האלבום המלא שלהם ולנבור אחורה ביצירה שלהם. הם מלחינים בצורה שגורמת אי נוחות, הם כמעט ולא שומרים על 4 רבעים, אלא מפלרטטים עם מקצבים אחרים ואין פה מלודיה שהיא קליטה בצורה מיידית זוהי מוזיקה שצריך ממש להקשיב לה, ולתת לה לשקוע רובד אחרי רובד ואז הכל מתחבר ביחד למשהו גדול ונפלא ויפה, יפה, יפה. זה אלבום קונספט נהדר שמספר על סופר שכותב סיפורים קצרים על אובדן ובדידות ומקרים טראגים, ובמקביל מנסה להתמודד עם מציאות דומה, והוא הולך ושוקע בתוכם וככל שמתקדמים השירים מפסיק להיות לו ברור מה קורה במציאות ומה הוא מדמיין.

אני לא מבין איך זה שלא הכרתי אותם קודם, הם נורא מזכירים את פוגאזי, אבל הם קורים עכשיו. אני אומר תודה על המזל שנפל בחלקי להיות יחד איתם באותו המקום והזמן ולשמוע אותם על סמואל אדאמס טריה מהחבית.

וסוף כל סוף השמש יצאה…

החורף הזה היה ממש קשה לי. אני לחלוטין מודע לזה שהחורף כאן הוא חורף "לייט" לכל הדעות. אבל השנה היה לי קשה להסתדר איתו. הוא פשוט לא נגמר, וכל הזמן ירד פה גשם.. והיה ממש קר (יחסית), יום אחרי יום אחרי יום, והוא התחיל בדיוק איך שחזרנו בתחילת נובמבר מטיול של חודש וחצי בארה"ב. מהמזג אוויר האביבי והנהדר של החוף המערבי, ושעון הקיץ שעדיין פעל שם, נחתנו פה לתוך ג'ט לג איום ונורא, מזג אוויר קריר, חשכה מוחלטת ב 17:00 וחזרה ישירה לעבודה בלי ימי חופש.

להמשיך לקרוא