פשוט כיף של מוזיקה, אין לי הרבה מילים לשפוך על ה-Rework לשיר. אני לא ממש התעמקתי ב-How to dress well למרות שדי חיבבתי את Love Remains, ובטח שלא עשיתי דוקטורט על-Marina and the diamonds. השיר הזה הוא שלה במקור והוא מתויג כשיר דאנס-פופ, חומר מצעדים קלאסי(וקליפ די נחמד), אבל לא משהו ששווה להרחיב עליו את הדיבור.
לכבוד הסינגל שיצא לא מזמן, כמיטב המסורת העמיסו עליו רמיקסים והעיבוד הזה בולט לדעתי בשונות שלו. מארק קרל לקח את הריף המוביל מהמקור, הקליט מחדש את ה-vocals, הוריד את הקצב של השיר בכמעט חצי, מילא אותו בסינטיסייזרים ופילרים בדיוק בכל הנקודות הנכונות ונתן למכונות תופים למשוך עם דיליי פצפון, מאז הראש שלי מתנדנד בצורה בלתי נשלטת ואני ממלמל "when you're around me, I'm radioactive".
יש משהו מאוד רומנטי בעיני בלהקות צעירות. במיוחד בלהקות צעירות אמריקאיות. במיוחד בלהקות אלטרנטיב / הארדקור / Pאנק / אינדי / אמו / מטאל וכל שילוב היברידי אחר של סגנונות שמצריך מבני אדם לבצע פעולות פיזיות בשביל להשמיע צלילים. ולמה רומנטי? כי ברוב המקרים, בבסיסו של הדבר זה חבר'ה צעירים, עם ביצים, (בתקווה המון) כישרון, וחלום (ולפעמים גם עם הבנה שזה חלום דפוק) להיות להקה.
ומאוד קשה להבין כמה החיים האלה קשים ומתישים, מעבר לזה שאתה חי כמו סרדין בתוך וואן או בכיסא של מטוס או אוטובוס, ואתה צריך להסתדר כל יום כל היום עם אותם X אנשים, ולאכול רע, ולישון רע כל יום במקום אחר ולחלום על חשיפה והצלחה כי אין לך אבא עשיר כמו של לנה דל ריי 🙂 אני מניח יותר שהגרסה המקומית של התיאור הזה תהיה אולי בלי וואן וסיבובי הופעות אינסופיים, אלא עם עבודת מלצרות ודירת חצי חדר בתל-אביב כי להיות מוזיקאי זה קשה וכנראה לא משנה איפה.
גרג דולי אמר באחד הראיונות שלו:
"אין דבר שאני אוהב יותר מאשר להופיע ולנגן מוזיקה, ומבחינתי, השעתיים הופעה הם בחינם. הכסף הוא פיצוי על ה-22 שעות האחרות."
ומעט מאוד פעמים יצא לי להחשף ללהקה כזו בהופעה חיה. לכוח המתפרץ ולאנרגיות הבלתי נגמרות שחבר'ה כאלה צעירים מסוגלים להוציא מעצמם. כשעולים חבורה של חננות כמו La Dispute, שבכלל לא שמעת עליהם או רצית לראות אותם ואתה בכלל לא מבין למה הם מבזבזים את הזמן על הבמה ומתי כבר Thrice יעלו לנגן, ואז הם מפשילים שרוולים, נותנים חיוך, ומתחילים להפגיז עם מוזיקה אדירה וסולן לוחמני שלא מפסיק לקפוץ ולהפגיז את המילים לתוך המיקרופון והם פשוט מפרקים לך את הצורה במשך 45 דקות.
הם הוציאו אלבום חדש לפני כמה חודשים והם מטיילים איתו עכשיו בכל העולם, לראות אותם בהופעה היתה פשוט חוויה עמוקה ומרעננת – שכשאחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי הביתה מהטיול היה לבדוק את האלבום המלא שלהם ולנבור אחורה ביצירה שלהם. הם מלחינים בצורה שגורמת אי נוחות, הם כמעט ולא שומרים על 4 רבעים, אלא מפלרטטים עם מקצבים אחרים ואין פה מלודיה שהיא קליטה בצורה מיידית זוהי מוזיקה שצריך ממש להקשיב לה, ולתת לה לשקוע רובד אחרי רובד ואז הכל מתחבר ביחד למשהו גדול ונפלא ויפה, יפה, יפה. זה אלבום קונספט נהדר שמספר על סופר שכותב סיפורים קצרים על אובדן ובדידות ומקרים טראגים, ובמקביל מנסה להתמודד עם מציאות דומה, והוא הולך ושוקע בתוכם וככל שמתקדמים השירים מפסיק להיות לו ברור מה קורה במציאות ומה הוא מדמיין.
אני לא מבין איך זה שלא הכרתי אותם קודם, הם נורא מזכירים את פוגאזי, אבל הם קורים עכשיו. אני אומר תודה על המזל שנפל בחלקי להיות יחד איתם באותו המקום והזמן ולשמוע אותם על סמואל אדאמס טריה מהחבית.
ויש לי כאב ראש, בסולם של אחד עד מיגרנה הוא עומד על חצי-מיגרנה..
בלי לשים לב ברח לי כל השבוע, התחלתי אותו בלי יותר מדי כוחות, ותכף כבר יום חמישי – מזכיר לי שקראתי כתבה מעניינת לא מזמן על מושג הזמן בין מבוגרים לילדים וכמה זה נורמלי שאנחנו מרגישים שהזמן פשוט "עף" לנו והשבועות עוברים מאוד מהר – תוך כדי שאנחנו חיים את החיים המונוטוניים, רפטיטיביים, חסרי הריגושים ובמילה אחת – שגרתיים כאלה 🙂 תוך כדי הרהורים קשים השבוע ברכבות, מחיר הפסק-זמן, מחירי הדלק המאמירים חיפשתי צלילים מוכרים שיזכירו לי שהכל בסדר.
Thrice ואני, זה סיפור אהבה מוזיקלית בוגרת, זאת הלהקה היחידה שבחיי הבוגרים, האהבה, ההערכה וההתעמקות שלי ביצירה שלהם מגיעה לרמות של הערצה לגאנז של ילד בכיתה ז' בתחילת שנות ה-90 🙂
אז אחרי שסיימתי להוציא את הקיטור על לנה דל-ריי, הרגשתי שמאוד יהיה נחמד לדבר על אמן נוסף שיצא לי להרהר בו לא מעט לאחרונה.
עוד פעם, שיר אדיר ואינסטנט הייפ. קראתי עליו לפני יותר מחצי שנה כאן, וזו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי ב-Gotye, אבל בניגוד ללולבית מהפוסט הקודם יש פה אמן מצוין שכנראה מוכר מספיק כבר קודם במדינה שלו (אוסטרליה) והספיק לשחרר הרבה מוזיקה עוד לפני ההייפ הזה.
היא אכזבה מודרנית. אני לא זוכר הרבה מאוד זמן מוצר שארוז היטב כ"כ והתגייסות כזו של כח תקשורתי ממוסד ועצמאי (אבל כנראה מסובסד) שבנה אמן מאפס (או ממציא אותו מחדש במקרה הזה).
שום דבר לא יכול להסביר את הכיסוי האוהב והאוהד שהיא קיבלה החל מ-stereogum ו-pitchfork , ועד ל-new york times ו-ynet. כזו תשומת לב שמורה בדרך כלל לאלבום חדש של u2 שיוצא וגם אז, היא לא נמשכת יותר מדי זמן, בטח שלא מפומפמת באיטיות ובהדרגתיות מבטיחה מספר רב כזה של חודשים.
הקטע הכי הזוי, שכנראה לא משנה כמה כסף יפמפמו לה ובה, וכמה כותרות היא מצליחה לייצר, לדעתי היא לא מצליחה לעבור מסך/במה. היא לא מצליחה להתחבר לנקודה שבה ההתנהלות שלה נראית נוחה וטבעית והיא מושכת את האש לעצמה עוד יותר, עם סידרה של הופעות חלשות, זיופים, בעיות בטונציה, חוזה דוגמנות, שפה מנופחת, עמידה לולבית משהו, חיבה מוגברת לצלמים ופפראצי והכי גרוע – אלבום משעמם וחסר אמירה.
האכזבה של כל האינדי קידס שגילו אותה קודם והתלהבו מ-Video Games פשוט מצחיקה, עבדו עליכם (וגם עלי, אני מבין לליבכם), אני מתנחם בספק שהיא תצליח לסחוב ולפתח קריירה ארוכה ומשמעותית בגלל שהיא בחרה להיות מוצר אינסטנט. בכל מקרה, Video Games עדיין שיר מצוין ואני מתכוון להמשיך ליהנות ממנו כמו שהוא ולקחת אותו איתי הלאה.
הפסקול 