Well Received

ריאן אדאמס. היתה לו שנה די פוריה, עם אלבום חדש ויחסית מוצלח. באופן אישי אני אוהב יותר את ריאן של עד 2004. את ריאן המיוסר, שהוציא מאסטרפיס כמו Love Is Hell, שנבנה לאורך 3 אלבומים מצוינים שלפניו, שלקח את Wonderwall ועשה בו שמות ושפטים והפך אותו לשלו לחלוטין.. כשאני שומע את הגרסאות הישנות של השיר אני מכבה אותן בגלל מה שהוא עשה ממנו, וממני כשאני שומע אותו.

מאז אני לא ממש הצלחתי להתחבר ליצירה שלו, היא היתה יותר מדי פולקית, יותר מדי קאנטרי וגם די לא חדשנית ומשעממת. הוא יצא להפסקה, פלירטט עם קצת מטאל, ואז נכנס לאולפן והוציא את Ashes & Fire ויצא לכבוש את העולם מחדש. על הדרך הוא גם יורה קאברים לשירים בקצב מסחרר והנה הוא עשה זאת שוב פעם וחידש את Wasted Years של Iron Maiden – שזהו שיר מצוין בפני עצמו, but Ryan just wonderwall'd it.

אבל רגע, זה היה לפני שמונה חודשים. ולמה פתאום נזכרתי בו? שאלה טובה.  בגלל Mother. עכשיו הוא לקח את Glen Danzig והלאים לו את השיר. מעניין מה הוא חושב על זה.

לפני 7 חודשים, כשהיינו בסן-דייגו, ריאן היה שם יחד איתנו. הוא טייל בקניון שמעל ה-Balboa Theater ואכל פרוזן יוגורט כמה שעות לפני ההופעה שלו שם, 3 שבועות לפני כן, בשבוע שהתכוננו לנסיעה וקניתי כרטיסים לכל ההופעות, תהיתי אם להשכיב 150$ על כרטיסים להופעה שלו. אם עד עכשיו לא כתבתי "גם אותו יצא לי לראות בהופעה". התקמצנתי. שבועיים אחר כך קיבלתי דוח על חניה+גרירה בוושינגטון. עונש על זה שאני מתקמצן במקומות הלא נכונים.

ולסיום – אפגן וויגס, ההופעה. אני לא מתרגש. אני אפטי לחלוטין. הביקורות לא מעניינות אותי על ההופעות שהם כבר ניגנו. השיר החדש שהם הוציאו לא שווה התייחסות. אני מקווה שזה ישתנה, אבל אני מתחיל לחשוב שיש סיכוי שלא – ביליתי יותר מדי זמן עם השירים, ועברו יותר מדי שנים – משהו בתפיסה שלי של המוזיקה והמסחור שלה השתנה, ואת מה שגרג דולי מנסה למכור בתקופה האחרונה, אני לא קונה. בפעמים הקודמות שהוא ביקר פה (בפעם הראשונה עם twilight ועם ה Gutter Twins), הלכתי לשתי ההופעות. מה יהיה?

Twister

בערך לפני חודשיים שמעתי את השיר באיזה פלייליסט ישן, ושמתי לעצמי תזכורת לכתוב עליו מתישהו. Remy Zero היתה להקה שקצת התפספסה לדעתי – אני לא זוכר אותה בכלל מהניינטיז (מה שאומר שהיא כנראה לא קיבלה חשיפה כאן), כשהגעתי אליהם הם היו כבר מפורקים, וחבר טוב שלי, דודי, (שקצת תקוע כמוני בשלב הפיזי של המוזיקה), צרב לי את השיר על איזה אוסף שהוא הכין שהלאמתי.

ומה הביא אותי לכתוב עליהם היום? Garden State, והאכזבה העמוקה שחוויתי אחרי שצפיתי בו שוב. ראיתי את הסרט מזמן, אחרי שהוא הגיע אז ל-DVD. בזמן אמת פספסתי את כל ההמולה סביבו, והפסקול המצוין שלו, עשה לי חשק לראות את הסרט שהוא מגבה.

אז ראיתי אותו שוב, ומסתבר שהיה לי בלק-אאוט מוחלט על העלילה.. זכרתי שהבנאדם בסרט חוזר לג'רזי ויש לו איזה קשר למשוגעת (פורטמן) אבל לא זכרתי את העלילה, התוכן, הדיאלוגים.. כלום. אחרי צפיה מחודשת בו, בעיקר הציפה אותי תחושה של היפסטריות יתר לגבי הסרט, שקיבל המון הייפ שהיום במבט לאחור לא ממש מובן לי על מה הוא היה מבוסס, הסיום בנאלי והוליוודי, וחוץ מתובנה מסוימת על התחושה שהבית שגדלת בו מפסיק להרגיש בית (שבכלל לא זכרתי שהתובנה הזו הגיע מהסרט הזה), הדבר היחידי שמרשים בו, הוא שהוא תופס את האווירה של ניו-ג'רזי בצורה כמעט מושלמת, ואת תחושת הדור האבוד של האמריקאים. הפסקול עדיין מצוין, השינז הם השינז, קולדפליי מבליחים בו לרגע שניה לפני שהם התקלקלו, ניק דרייק מגיע ברגע הנכון ו-Remy Zero מפגיזים בו באחד הרגעים היותר טובים.

יש שירים שפשוט נוחתים עלי ברגע שאני הכי לא מצפה להם. זה היה אחד מהם. השיר פשוט מושלם, בכל מובן שהוא – המבנה, המילים, הטונציה, הקול של הזמר, העובדה שהוא עולה ויורד ונעצר וגורם להרגיש אי נוחות בבטן כי הוא לא מתפוצץ בכל הנקודות שהוא יכול. דודי ואני היינו בדרך חזרה מהרבנות אחרי שהוא סיים להעיד על רווקותי, עמדנו בפקק בהדר ואז הוא הנחית עלי את השיר הזה, לא הייתי מוכן אליהם בכלל… אבל כמעט לכל הדברים הטובים בחיים לא ממש מוכנים עד שהם מתרחשים ומכריחים אותך להתמודד עם המציאות.

1/3 לייף קרייסיס

אז השבוע לא היה Music Lover On The Net. את האמת, Music Lover On The Net היה האתר הראשון שאני זוכר בבירור שהייתי מבקר בו בשביל להוריד אלבומים של מוזיקה, ולהתעדכן בצורה שוטפת באלבומים החדשים שיצאו.. הוא היה מעלה את האלבומים בקבצי זיפ של 5 מגה לגאוסיטיס וטריפוד, וגורם לנו לעבוד קשה בשביל ההורדה. והיום עם אינטרנט של 100 מגה, לא עוברת דקה וכבר כל האלבום אצלי… ואת האמת, אני אפילו בד"כ לא מקשיב להם – אבל עשיתי הומג' לשם ופרסמתי מדור שבועי על מה חדש, אפילו שהאתר נסגר איפשהו ב-99, כשאני הייתי כבר עמוק בתוך הצבא.

אני מרגיש שהמדור הזה מיותר. גם לא ממש כיף לי לכתוב אותו, כי באיזשהו מקום, הפסיק לעניין אותי מה שחדש במוזיקה, כי זה הפך להיות חתיכת עסק לעקוב אחרי הכל. כשאני כותב פוסטים רגילים, אני בד"כ כותב על דברים ישנים שקשורים איכשהו בזיכרון, סיפור או אירוע כזה או אחר, כי לא בא לי לכתוב על דברים חדשים (גם כי אני לא טורח לעמוד בקצב, גם כי הרוב המכריע של המוזיקה בתקופה האחרונה לא ממש מדבר אלי, וגם כי כל העולם ואשתו כותבים על מוזיקה חדשה), וההתעסקות בזה גוזלת לי זמן שאוטוטו לא יהיה לי, ואם יהיה.. אז עדיף שיהיה מושקע במקומות אחרים.

אני אפילו לא זוכר מה היה הקטליזטור להתחיל לכתוב, אבל הנה, אני אחרי 40 פוסטים, ועדיין כותב. זה בטח היה קשור לזה שאני בקרוב אהפוך להיות אבא. היה לי קשה מאוד להתרגל לרעיון שזה הולך לקרות, ואני די בטוח שאין לי מושג למה אני נכנס.. אבל חשבתי על להתחיל לכתוב דברים בשביל שאני אזכור אותם, וכשהבת שלי תהיי מבוגרת אולי האתר הזה עוד יעמוד ברשת באיזה צורה והיא תוכל לקרוא ותבין שהיה לה אבא שבגיל 32 עדיין לא סיים להתבגר, עם תחביבים, אהבות, סקרנות ועומק, והוא קצת יותר מהאשמאי בן 50 שהיא מכירה ככספומט, שכל היום מקטר ולא מסוגל להבין אותה בכלל כי הוא מיושן… 🙂 אולי היא תוכל לקרוא קצת על אבא שלה, ולשמוע ולגלות שירים שבטח אף אחד כבר לא ישמיע, סוג של time capsule.

סיימתי לקרוא את Love Is a Mix Tape – של רוב שפילד (Rob Sheffield), וקראתי אותו טיפין טיפין בחצי שנה האחרונה. היה לי מאוד לא קל לקרוא אותו, וכנראה גם זו הסיבה שזה לקח כל כך הרבה זמן, אולי בגלל שהוא memoir. אני לא רוצה להיכנס לעלילה כדי לא לקלקל, אבל יש פער עצום בין רוב הכתב של הרולינג סטון מגזין, לבין רוב הסופר. אותי הספר די שעמם, עד שהגעתי לפרק על אפריל 94, ועל הזכרונות שלו מאותה התקופה, ועל קורט, ועל כמה שכל היום צחקו וחיכו לרגע שיודיעו שהוא מת. באופן אישי הספקתי לשכוח/להדחיק שזה היה ככה, שהוא איים בהתאבדות כל שני וחמישי בראיונות ב-MTV עד שממש היו אז הימורים מתי זה יקרה, אני זוכר שכשזה קרה, הרגשתי הקלה מסוימת, הייתי לקראת סוף כיתה ח', Nirvana היו נחלת הכלל, כל הפרכות עם הטיץ, אודם שחור, ונעלי פילה התלהבו מהם ובאותה התקופה, Superunkonwn יצא היה הרבה יותר מעניין מבחינתי (עד ש-MTV התחילו לטחון את Black Hole sun הארור). חצי שנה אח"כ, כשיצא ה-unplugged, נכנסתי לתקליטי חורב יום אחד בצהריים אחרי הביצפר, וניצן, המוכר, פתאום שם את something in the way, ואז נפל לי האסימון שזה באמת קרה, ולא יכולתי לזוז, רק המעבר ל-Plateau תיקן את זה.

להתראות אדם

מוקדם יותר היום הודיעו שאדם יאוך מה-Beastie Boys נפטר לאחר מאבק ממושך בסרטן. לא הייתי מטורף על הביסטי בויז, אבל כל פעם שמזכירים אותם מציף אותי זיכרון אחד מאוד חזק (ולא, זה לא הקליפ של Sabotage) שהיה אירוע מכונן בהתהוות המוזיקלית שלי.

אני בן 10 או 11, התוכנית השבועית של "זהו זה" משודרת, ופתאום, יואב קוטנר מופיע עם כובע מגבעת ומשקפי שמש, מדבר על 3 ווזבוזים מניו יורק, שיצא להם אלבום חדש בשם Check your head, והוא משדר קליפ תזזיתי של השיר What cha want, שבכלל הזכיר לי את הראפ שעשו בסרט Revenge Of The Nerds 2 (שכשעכשיו נזכרתי בזה, דווקא עושה הגיון שהחננות ניסו להישמע ככה :)) והייתי מהופנט.

אף אחד בביצפר לא הבין על מה אני מדבר כי כולם היו עסוקים בצעירי תל אביב ולא כולל שרות, וגם לא היה אינטרנט לחפש בו אינפורמציה, גג בריטניקה לנוער של 1989. עברו 4 שנים עד ששמעתי את השיר שוב פעם באיזו מסיבה, ומאז.. כמו כל פעם שאני נתקל בו, אני עוצר ומחייך.

תודה אדם, תנוח היטב, אזכור אותך תמיד.