Well Received

ריאן אדאמס. היתה לו שנה די פוריה, עם אלבום חדש ויחסית מוצלח. באופן אישי אני אוהב יותר את ריאן של עד 2004. את ריאן המיוסר, שהוציא מאסטרפיס כמו Love Is Hell, שנבנה לאורך 3 אלבומים מצוינים שלפניו, שלקח את Wonderwall ועשה בו שמות ושפטים והפך אותו לשלו לחלוטין.. כשאני שומע את הגרסאות הישנות של השיר אני מכבה אותן בגלל מה שהוא עשה ממנו, וממני כשאני שומע אותו.

מאז אני לא ממש הצלחתי להתחבר ליצירה שלו, היא היתה יותר מדי פולקית, יותר מדי קאנטרי וגם די לא חדשנית ומשעממת. הוא יצא להפסקה, פלירטט עם קצת מטאל, ואז נכנס לאולפן והוציא את Ashes & Fire ויצא לכבוש את העולם מחדש. על הדרך הוא גם יורה קאברים לשירים בקצב מסחרר והנה הוא עשה זאת שוב פעם וחידש את Wasted Years של Iron Maiden – שזהו שיר מצוין בפני עצמו, but Ryan just wonderwall'd it.

אבל רגע, זה היה לפני שמונה חודשים. ולמה פתאום נזכרתי בו? שאלה טובה.  בגלל Mother. עכשיו הוא לקח את Glen Danzig והלאים לו את השיר. מעניין מה הוא חושב על זה.

לפני 7 חודשים, כשהיינו בסן-דייגו, ריאן היה שם יחד איתנו. הוא טייל בקניון שמעל ה-Balboa Theater ואכל פרוזן יוגורט כמה שעות לפני ההופעה שלו שם, 3 שבועות לפני כן, בשבוע שהתכוננו לנסיעה וקניתי כרטיסים לכל ההופעות, תהיתי אם להשכיב 150$ על כרטיסים להופעה שלו. אם עד עכשיו לא כתבתי "גם אותו יצא לי לראות בהופעה". התקמצנתי. שבועיים אחר כך קיבלתי דוח על חניה+גרירה בוושינגטון. עונש על זה שאני מתקמצן במקומות הלא נכונים.

ולסיום – אפגן וויגס, ההופעה. אני לא מתרגש. אני אפטי לחלוטין. הביקורות לא מעניינות אותי על ההופעות שהם כבר ניגנו. השיר החדש שהם הוציאו לא שווה התייחסות. אני מקווה שזה ישתנה, אבל אני מתחיל לחשוב שיש סיכוי שלא – ביליתי יותר מדי זמן עם השירים, ועברו יותר מדי שנים – משהו בתפיסה שלי של המוזיקה והמסחור שלה השתנה, ואת מה שגרג דולי מנסה למכור בתקופה האחרונה, אני לא קונה. בפעמים הקודמות שהוא ביקר פה (בפעם הראשונה עם twilight ועם ה Gutter Twins), הלכתי לשתי ההופעות. מה יהיה?

יש משהו מאוד רומנטי בעיני בלהקות צעירות. במיוחד בלהקות צעירות אמריקאיות. במיוחד בלהקות אלטרנטיב / הארדקור / Pאנק / אינדי / אמו / מטאל וכל שילוב היברידי אחר של סגנונות שמצריך מבני אדם לבצע פעולות פיזיות בשביל להשמיע צלילים. ולמה רומנטי? כי ברוב המקרים, בבסיסו של הדבר זה חבר'ה צעירים, עם ביצים, (בתקווה המון) כישרון, וחלום (ולפעמים גם עם הבנה שזה חלום דפוק) להיות להקה.

ומאוד קשה להבין כמה החיים האלה קשים ומתישים, מעבר לזה שאתה חי כמו סרדין בתוך וואן או בכיסא של מטוס או אוטובוס, ואתה צריך להסתדר כל יום כל היום עם אותם X אנשים, ולאכול רע, ולישון רע כל יום במקום אחר ולחלום על חשיפה והצלחה כי אין לך אבא עשיר כמו של לנה דל ריי 🙂 אני מניח יותר שהגרסה המקומית של התיאור הזה תהיה אולי בלי וואן וסיבובי הופעות אינסופיים, אלא עם עבודת מלצרות ודירת חצי חדר בתל-אביב כי להיות מוזיקאי זה קשה וכנראה לא משנה איפה.

גרג דולי אמר באחד הראיונות שלו:

"אין דבר שאני אוהב יותר מאשר להופיע ולנגן מוזיקה, ומבחינתי,  השעתיים הופעה הם בחינם. הכסף הוא פיצוי על ה-22 שעות האחרות."

ומעט מאוד פעמים יצא לי להחשף ללהקה כזו בהופעה חיה. לכוח המתפרץ ולאנרגיות הבלתי נגמרות שחבר'ה כאלה צעירים מסוגלים להוציא מעצמם. כשעולים חבורה של חננות כמו La Dispute, שבכלל לא שמעת עליהם או רצית לראות אותם ואתה בכלל לא מבין למה הם מבזבזים את הזמן על הבמה ומתי כבר Thrice יעלו לנגן, ואז הם מפשילים שרוולים, נותנים חיוך, ומתחילים להפגיז עם מוזיקה אדירה וסולן לוחמני שלא מפסיק לקפוץ ולהפגיז את המילים לתוך המיקרופון והם פשוט מפרקים לך את הצורה במשך 45 דקות.

הם הוציאו אלבום חדש לפני כמה חודשים והם מטיילים איתו עכשיו בכל העולם, לראות אותם בהופעה היתה פשוט חוויה עמוקה ומרעננת – שכשאחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי הביתה מהטיול היה לבדוק את האלבום המלא שלהם ולנבור אחורה ביצירה שלהם. הם מלחינים בצורה שגורמת אי נוחות, הם כמעט ולא שומרים על 4 רבעים, אלא מפלרטטים עם מקצבים אחרים ואין פה מלודיה שהיא קליטה בצורה מיידית זוהי מוזיקה שצריך ממש להקשיב לה, ולתת לה לשקוע רובד אחרי רובד ואז הכל מתחבר ביחד למשהו גדול ונפלא ויפה, יפה, יפה. זה אלבום קונספט נהדר שמספר על סופר שכותב סיפורים קצרים על אובדן ובדידות ומקרים טראגים, ובמקביל מנסה להתמודד עם מציאות דומה, והוא הולך ושוקע בתוכם וככל שמתקדמים השירים מפסיק להיות לו ברור מה קורה במציאות ומה הוא מדמיין.

אני לא מבין איך זה שלא הכרתי אותם קודם, הם נורא מזכירים את פוגאזי, אבל הם קורים עכשיו. אני אומר תודה על המזל שנפל בחלקי להיות יחד איתם באותו המקום והזמן ולשמוע אותם על סמואל אדאמס טריה מהחבית.

ממונית המוות למרכז התודעה

אז השבוע לכבוד ה-Valentine's day אני והבלוג שלי החלטנו יחד לספר סיפור קטן בפוסט הקודם, מן הסתם על אישתי.. ועל הימים הראשונים של הזוגיות שלנו – הפעם הראשונה שהיא נשארה לישון יחד איתי… סידרתי לך יופי של קריאה לקפה של הבוקר, אה ? 🙂

ובעצם, כל הבלוג הזה הוא על אהבה..