Afghan Whigs, 2012 ?!

אז זאת לא ממש ביקורת הופעה. יותר הבחנות אישיות שלי מההופעה בבארבי מאתמול בערב (15.06.2012).

הסטוריה

Afghan Whigs היא הלהקה האחרונה שאפשר לומר עליה ש"הערצתי". השירים של גרג דולי והרכביו השונים כנראה קיבלו הכי הרבה זמן אוזניים שלי בעשור הראשון של שנות האלפיים. אני מכיר כל מילה, וכל תו. אהבתי, שנאתי, כעסתי, חיבקתי, שמחתי ובכיתי יחד איתו, והוא יחד איתי.

יש שני סוגים של חלומות (ולא פנטזיה, אלא סוג של חלום שיכול להתממש) – כאלה שאתה שולט על ההתכנות שלהם (=יש את היכולת לגרום לו לקרות בהינתן כסף, יכולת, השקעה), ויש את אלה שתלויים לחלוטין במישהו אחר שיגשים אותם.

לראות את ה-Afghan Whigs, היה חלום מהסוג השני. לא דמיינתי אי פעם שהוא יאחד את ההרכב ויצא להסתובב איתו בעולם. אז הסתפקתי בהופעות שלו עם ה-Twilight Singers, ואח"כ עם ה-Gutter Twins, והרעב לחוות אותו נרגע. בקיץ של 2006, תוך כדי המלחמה שמעתי שהוא מגיע, ברגע הראשון שיכולתי קניתי שני כרטיסים. את אשתי המדהימה (שאז היינו בקושי חודשיים ביחד, ורק למדה להכיר את השריטה שלי שקשורה באיש) גררתי יחד איתי. ההופעה הראשונה היתה פה סוג של קטרזיס, יצאנו מהבארבי עם אוזניים מוחרשות ועם אושר ענקי בלב שמעט דברים בעולם (והופעה ממש ממש טובה היא אחד מהם) יכולים לגרום להם. ישר הזמנו כרטיסים לערב השני (אז עוד נשארו), והגענו ממש מוקדם. יצא לי לדבר ולהצטלם עם ג'ף קליין, סקוט פורד (הבסיסט) ודייב רוסר (הגיטריסט), ואז בסופו של דבר גם ללחוץ את ידו של דולי, לגמגם לו משהו על ההשראה הענקית שהוא היה בשבילי ב-10 שנים האחרונות, ותמונה איתו למזכרת.

בספטמבר שעבר, חזרנו לגור עם ההורים שלי לכמה שבועות. הבית שבנינו היה בשלבי סיום והיינו צריכים לפנות את הדירה השכורה. אז שמנו את מיקה בפנסיון לכמה שבועות, את הארגזים במחסן, ועברנו לגור בחדר של אחותי. באותה התקופה הודיעו על אלבום חדש של Twilight, ויצא טיזר בדמות Blackbird and The Fox והתרגשתי מחדש כמו ילד קטן.

ההתפכחות

האלבום האחרון של הטויילייט סינגרס היה מחורבן. זאת דעה אישית שלי. שמעתי אותו כמה פעמים, ואני לחלוטין לא מצליח להבין איך הוא יצר כזה דבר משעמם. אל אותו האלבום (ובעצם גם לכל אלה שלפניו), לווה טקסט PR מאוד ארוך שמספר על הלהקה, עליו, כאילו בצורה אוטוביוגרפית/ראיונית. ואז נפל לי האסימון על כמה שהוא מלא בעצמו. הביקורות מההופעות הראשונות דיברו על המהוקצעות של ההרכב, על הביצועים, ועל הכמעט אפס תקשורת שלו עם הקהל. משהו השתנה.

הטור הקודם של הTwilight לא הלך כמצופה, הסיבה שאני אומר את זה, היא כי לא היה לו סיבוב המשך כמו לכל סיבוב הופעות קודם שהוא היה מעורב בו – חודשיים בדרכים, חוזרים הביתה להירגע וממשיכים לעוד סבב (ולפעמים גם שניים). הם עשו סיבוב קצר של כמה חודשים וסיימו. להופעות בישראל ניסו למשוך אנשים עם קופון כי לא מכרו כמו שציפו. אני זוכר שהיתה לנו דילמה אם להישאר להופעות פה ולטוס לארה"ב אחריהן, או לטוס יומיים לפני ההופעה ולהרוויח עוד סופשבוע בבוסטון (ולראות את TV On The Radio). אני לא מצטער לרגע שפספסתי את ההופעה.

ברגע שהודיעו על האיחוד של Afghan, חשבתי על לטוס ללונדון לראות אותו שם, כמה ימים אח"כ כבר הודיעו שהם יגיעו לכאן וישר רצתי לקנות כרטיסים. אינסטינקטיבית. וקניתי שניים. אשתי היתה אז בסוף החודש השלישי של ההריון, בדיוק אחרי השקיפות, קצת לפני הסקירה. אחר כך הוא התחיל להתראיין ולתרץ את הסיבות שהם יוצאים לטור, ויצא לי לגמרי החשק. כנראה גם לו, אחרי שהוא ירה עם כל התותחים, הגיע זמן להוציא את הפאות מהנפטלין ולעשות קצת כסף. הימור אישי שלי שהוא נכנע לתחינות של ג'ון וריק, והסכים לצאת איתם לסיבוב.. הוא הרי לא ממש צריך את הכאב ראש, המזל שלהם שפר פחות בשנים שמאז שההרכב התפרק, אז הוא אמר, למה לא.. נעשה דיאטה ונצא לדרך.

הרע

  1. זה היה Greatest Hits (צפוי, כמעט אותו סטליסט מתנגן מדי ערב לאורך הטור).
  2. אנשים שמעשנים בהופעות. בתור מעשן לשעבר שעישן סיגריות תוך כדי הופעות אני מסוגל להבין את האקט, אבל היום אני מבין כמה סבל הייתי גורם לסביבה שלי שלא עשנה. זה דבר שחיב להיפסק, על אחת כמה וכמה כשמדובר במקום סגור כמו הבארבי.
  3. אנשים שמעשנים ג'וינטים בהופעות. כמו סעיף 2 רק הרבה יותר גרוע. על אחת כמה וכמה כשמדובר במקום סגור ומכל מקום חוטפים את סעיפים 2+3.אני יודע שאנחנו מקרה פרטי, אבל גם לאשה בחודש שביעי, מותר להנות מהופעה של להקה בלי לשאוף אוויר מלא ניקוטין ומריחואנה.

    הלוואי שמשטרת ישראל תשלח שוטרים סמויים + פקחים למועדוני הופעות ופשוט כל פעם שמודלקת סיגריה תיתן את הקנס המקסימלי לבעל המקום, וכל פעם שמישהו מעשן ג'וינט היא פשוט תוציא אותו מההופעה ותטרטר אותו בתחנה.

    הייתי בהופעות בהרבה מקומות בעולם. בכל מקום שכיבד את עצמו, לכל בנאדם, ולא משנה גיל, מין, או מוצא, פשפשו בכיסים, ובתיקים ונתנו ברירה כל פעם שראו משהו שלא מצא חן בעיניהם. או שזה הולך לפח (או חוזר לאוטו) או שאתה לא נכנס. וזה קורה גם באמריקה הנאורה.

  4. הוא הפסיק לדבר עם הקהל, אבל בעצם, מה יש לו להגיד?
  5. הסאונד בבארבי בהופעות של גרג דולי. הסאונד מזעזע. איום ונורא. זה משהו שלא צריך לקרות, כי סה"כ המערכת הגברה שם טובה. לא מבין איך יכול להיות שהלהקת חימום נשמעת יותר טוב מהמופע המרכזי. או שהוא מטומטם ומתעקש על פול-ווליום, או שאני לא יודע מה הולך שם כשהוא מנגן. זה פשוט הורס את החוויה, ואת האוזניים. (צריך לזכור תמיד להגיע עם אטמי אוזניים או צמר גפן). וזה קרה גם בהופעות הקודמות (רק שאז היה מקום בטרסה מעל הבמה ואפשר היה לשמוע מהמוניטור ולא מהרמקולים).

הטוב

  1. זה היה Greatest Hits. לא היה שיר אחד שרציתי לשמוע ולא היה שם. My Enemy היה פשוט מושלם.
  2. הם בכושר שיא, והם נשמעים ממש טוב ביחד (רק אם ג'ון קרלי היה קצת זז ומראה טיפה התלהבות אז גם הייתי אומר שהם נראים ממש טוב ביחד).
  3. הוא נראה כאילו הוא הרגע כתב את Gentlemen. כל הכבוד על הדיאטה.
  4. היה נחמד לראות את אותם פרצופים מההופעות הקודמות – על כולנו רואים את השנים שעברו 🙂
  5. ריק מקולום. הסיבה שאהבתי אותם מלכתחילה, היתה הגיטרות. הריפים שיצאו מהאצבעות של האיש הזה פעם גרמו לי לאותם תחושות שג'ימי פייג' היה גורם. אתמול כשראיתי אותו, ואת התנועות שלו על הבמה הוא גם נראה לי כמוהו. מחובר לגיטרה כאילו היא חלק ממנו וכל תו שהוא מפיק הוא סוג של רגש שיוצא. מדהים.

בסופו של דבר היה ערב מצוין. במוזס יש סמואל אדאמס טריה מהחבית וזה לבד היה שווה את הגיחה לתל-אביב, יחד עם מוזיקה מצוינת ושירים שלא נשמעו בהופעה חיה למעלה מעשר שנים עשו את העבודה. בדרך חזרה (בגלל הצמר גפן) האוזניים שלי לא צלצלו, ויכולתי לחשוב על מה השתנה. איך קרה שבכלל לא רציתי ללכת להופעה, ואיך זה שאני לא יוצא מהופעה שלו מאושר עד הגג, אלא רק סבבה, והתשובה ממש פשוטה…

אני כבר לא כועס, ואני לא זועם, ואף אחד לא שוברת לי את הלב, ואני בטח שלא עושה את זה יותר לאף אחת אחרת. קשה לי היום לראות או לשמוע משהו ולכבות את הגלאי ציניות שפועל אצלי בילט-אין, זה קורה עם הגיל, עם העבודה, עם האכזבות, עם המיסים המחורבנים, הממשלה הדפוקה הזו, המחיר השערורייתי של הדלק, המילואים שאני עושה, והעובדה שמשקרים לי מכל כיוון, וכולם מנסים למכור לי אייפון ואייפד כל היום. אז אני שומע את השקרים, ומסתכל על כל אחד כמוצר ומסנן בהתאם. כדי שאני אקשיב היום למישהו שרוצה את הכסף שלי, אסור לו לשקר לי, וכדאי גם שלא יהיו סיגריות בסביבה.

ולמרות כל זה, אלה זכרונות יפים, ותו לא.. אבל זה מה שנשאר בסוף, שווה לשמור עליהם.

Well Received

ריאן אדאמס. היתה לו שנה די פוריה, עם אלבום חדש ויחסית מוצלח. באופן אישי אני אוהב יותר את ריאן של עד 2004. את ריאן המיוסר, שהוציא מאסטרפיס כמו Love Is Hell, שנבנה לאורך 3 אלבומים מצוינים שלפניו, שלקח את Wonderwall ועשה בו שמות ושפטים והפך אותו לשלו לחלוטין.. כשאני שומע את הגרסאות הישנות של השיר אני מכבה אותן בגלל מה שהוא עשה ממנו, וממני כשאני שומע אותו.

מאז אני לא ממש הצלחתי להתחבר ליצירה שלו, היא היתה יותר מדי פולקית, יותר מדי קאנטרי וגם די לא חדשנית ומשעממת. הוא יצא להפסקה, פלירטט עם קצת מטאל, ואז נכנס לאולפן והוציא את Ashes & Fire ויצא לכבוש את העולם מחדש. על הדרך הוא גם יורה קאברים לשירים בקצב מסחרר והנה הוא עשה זאת שוב פעם וחידש את Wasted Years של Iron Maiden – שזהו שיר מצוין בפני עצמו, but Ryan just wonderwall'd it.

אבל רגע, זה היה לפני שמונה חודשים. ולמה פתאום נזכרתי בו? שאלה טובה.  בגלל Mother. עכשיו הוא לקח את Glen Danzig והלאים לו את השיר. מעניין מה הוא חושב על זה.

לפני 7 חודשים, כשהיינו בסן-דייגו, ריאן היה שם יחד איתנו. הוא טייל בקניון שמעל ה-Balboa Theater ואכל פרוזן יוגורט כמה שעות לפני ההופעה שלו שם, 3 שבועות לפני כן, בשבוע שהתכוננו לנסיעה וקניתי כרטיסים לכל ההופעות, תהיתי אם להשכיב 150$ על כרטיסים להופעה שלו. אם עד עכשיו לא כתבתי "גם אותו יצא לי לראות בהופעה". התקמצנתי. שבועיים אחר כך קיבלתי דוח על חניה+גרירה בוושינגטון. עונש על זה שאני מתקמצן במקומות הלא נכונים.

ולסיום – אפגן וויגס, ההופעה. אני לא מתרגש. אני אפטי לחלוטין. הביקורות לא מעניינות אותי על ההופעות שהם כבר ניגנו. השיר החדש שהם הוציאו לא שווה התייחסות. אני מקווה שזה ישתנה, אבל אני מתחיל לחשוב שיש סיכוי שלא – ביליתי יותר מדי זמן עם השירים, ועברו יותר מדי שנים – משהו בתפיסה שלי של המוזיקה והמסחור שלה השתנה, ואת מה שגרג דולי מנסה למכור בתקופה האחרונה, אני לא קונה. בפעמים הקודמות שהוא ביקר פה (בפעם הראשונה עם twilight ועם ה Gutter Twins), הלכתי לשתי ההופעות. מה יהיה?

איזה כיף של יום

אחרי כמה שבועות מטורפים (גם בחיים האישיים, אבל בעיקר בעבודה), היום עבדתי מהבית. בד"כ זה יום שבו אני נמצא מרותק לסביבת עבודה שלי ורק קם לפיפי ולהכין עוד קפה, את הארוחת צהריים אני אוכל על המקלדת ואני מתזז בין החלונות השונים של ה-Communicator (שזה סוג של מסנג'ר, רק לארגונים) לטלפון, למייל ולכלים שאני עובד איתם וחוזר חלילה.

אבל לא היום. היום היה לי שקט, והיום הקשבתי למוזיקה תוך כדי עבודה – והלוואי שהייתי יכול לעשות mute לעולם לכמה שעות כל יום ולשקוע בכל היופי הזה קצת יותר, לדוגמא בג'ף קליין (שניגן קלידים עם ה-twlight singers וביקר בישראל כמה פעמים) וב-My Jerusalem שלו – שהוציאו אלבום וכמה EP-ים נהדרים ב2-3 שנים האחרונות ולא קיבלו מספיק חשיפה (לדעתי) אז אם פספסתם, אז תנו לו צ'אנס כי הם פשוט מצוינים.. בינתיים הנה טעימה בשם Turtledove.

 

גם לכאן הם יגיעו

ברגשות מעורבים, התקבלה אצלי היום ההודעה שה-Afghan Whigs, גיבורי נעורי מגיעים לישראל. מצד אחד, שמחה גדולה ואנחת רווחה על כך שזו הופעה שתתקיים בסבירות גדולה מאוד (וזה אומר הרבה היום – אחרי שורה של ביטולים כואבים), כי גרג דולי כבר ביקר פה כמה פעמים, ואותו לא מעניין שום דבר בשנה האחרונה, חוץ מ-dead presidents.

להמשיך לקרוא