בערך לפני חודשיים שמעתי את השיר באיזה פלייליסט ישן, ושמתי לעצמי תזכורת לכתוב עליו מתישהו. Remy Zero היתה להקה שקצת התפספסה לדעתי – אני לא זוכר אותה בכלל מהניינטיז (מה שאומר שהיא כנראה לא קיבלה חשיפה כאן), כשהגעתי אליהם הם היו כבר מפורקים, וחבר טוב שלי, דודי, (שקצת תקוע כמוני בשלב הפיזי של המוזיקה), צרב לי את השיר על איזה אוסף שהוא הכין שהלאמתי.
ומה הביא אותי לכתוב עליהם היום? Garden State, והאכזבה העמוקה שחוויתי אחרי שצפיתי בו שוב. ראיתי את הסרט מזמן, אחרי שהוא הגיע אז ל-DVD. בזמן אמת פספסתי את כל ההמולה סביבו, והפסקול המצוין שלו, עשה לי חשק לראות את הסרט שהוא מגבה.
אז ראיתי אותו שוב, ומסתבר שהיה לי בלק-אאוט מוחלט על העלילה.. זכרתי שהבנאדם בסרט חוזר לג'רזי ויש לו איזה קשר למשוגעת (פורטמן) אבל לא זכרתי את העלילה, התוכן, הדיאלוגים.. כלום. אחרי צפיה מחודשת בו, בעיקר הציפה אותי תחושה של היפסטריות יתר לגבי הסרט, שקיבל המון הייפ שהיום במבט לאחור לא ממש מובן לי על מה הוא היה מבוסס, הסיום בנאלי והוליוודי, וחוץ מתובנה מסוימת על התחושה שהבית שגדלת בו מפסיק להרגיש בית (שבכלל לא זכרתי שהתובנה הזו הגיע מהסרט הזה), הדבר היחידי שמרשים בו, הוא שהוא תופס את האווירה של ניו-ג'רזי בצורה כמעט מושלמת, ואת תחושת הדור האבוד של האמריקאים. הפסקול עדיין מצוין, השינז הם השינז, קולדפליי מבליחים בו לרגע שניה לפני שהם התקלקלו, ניק דרייק מגיע ברגע הנכון ו-Remy Zero מפגיזים בו באחד הרגעים היותר טובים.
יש שירים שפשוט נוחתים עלי ברגע שאני הכי לא מצפה להם. זה היה אחד מהם. השיר פשוט מושלם, בכל מובן שהוא – המבנה, המילים, הטונציה, הקול של הזמר, העובדה שהוא עולה ויורד ונעצר וגורם להרגיש אי נוחות בבטן כי הוא לא מתפוצץ בכל הנקודות שהוא יכול. דודי ואני היינו בדרך חזרה מהרבנות אחרי שהוא סיים להעיד על רווקותי, עמדנו בפקק בהדר ואז הוא הנחית עלי את השיר הזה, לא הייתי מוכן אליהם בכלל… אבל כמעט לכל הדברים הטובים בחיים לא ממש מוכנים עד שהם מתרחשים ומכריחים אותך להתמודד עם המציאות.
הפסקול 