1/3 לייף קרייסיס

אז השבוע לא היה Music Lover On The Net. את האמת, Music Lover On The Net היה האתר הראשון שאני זוכר בבירור שהייתי מבקר בו בשביל להוריד אלבומים של מוזיקה, ולהתעדכן בצורה שוטפת באלבומים החדשים שיצאו.. הוא היה מעלה את האלבומים בקבצי זיפ של 5 מגה לגאוסיטיס וטריפוד, וגורם לנו לעבוד קשה בשביל ההורדה. והיום עם אינטרנט של 100 מגה, לא עוברת דקה וכבר כל האלבום אצלי… ואת האמת, אני אפילו בד"כ לא מקשיב להם – אבל עשיתי הומג' לשם ופרסמתי מדור שבועי על מה חדש, אפילו שהאתר נסגר איפשהו ב-99, כשאני הייתי כבר עמוק בתוך הצבא.

אני מרגיש שהמדור הזה מיותר. גם לא ממש כיף לי לכתוב אותו, כי באיזשהו מקום, הפסיק לעניין אותי מה שחדש במוזיקה, כי זה הפך להיות חתיכת עסק לעקוב אחרי הכל. כשאני כותב פוסטים רגילים, אני בד"כ כותב על דברים ישנים שקשורים איכשהו בזיכרון, סיפור או אירוע כזה או אחר, כי לא בא לי לכתוב על דברים חדשים (גם כי אני לא טורח לעמוד בקצב, גם כי הרוב המכריע של המוזיקה בתקופה האחרונה לא ממש מדבר אלי, וגם כי כל העולם ואשתו כותבים על מוזיקה חדשה), וההתעסקות בזה גוזלת לי זמן שאוטוטו לא יהיה לי, ואם יהיה.. אז עדיף שיהיה מושקע במקומות אחרים.

אני אפילו לא זוכר מה היה הקטליזטור להתחיל לכתוב, אבל הנה, אני אחרי 40 פוסטים, ועדיין כותב. זה בטח היה קשור לזה שאני בקרוב אהפוך להיות אבא. היה לי קשה מאוד להתרגל לרעיון שזה הולך לקרות, ואני די בטוח שאין לי מושג למה אני נכנס.. אבל חשבתי על להתחיל לכתוב דברים בשביל שאני אזכור אותם, וכשהבת שלי תהיי מבוגרת אולי האתר הזה עוד יעמוד ברשת באיזה צורה והיא תוכל לקרוא ותבין שהיה לה אבא שבגיל 32 עדיין לא סיים להתבגר, עם תחביבים, אהבות, סקרנות ועומק, והוא קצת יותר מהאשמאי בן 50 שהיא מכירה ככספומט, שכל היום מקטר ולא מסוגל להבין אותה בכלל כי הוא מיושן… 🙂 אולי היא תוכל לקרוא קצת על אבא שלה, ולשמוע ולגלות שירים שבטח אף אחד כבר לא ישמיע, סוג של time capsule.

סיימתי לקרוא את Love Is a Mix Tape – של רוב שפילד (Rob Sheffield), וקראתי אותו טיפין טיפין בחצי שנה האחרונה. היה לי מאוד לא קל לקרוא אותו, וכנראה גם זו הסיבה שזה לקח כל כך הרבה זמן, אולי בגלל שהוא memoir. אני לא רוצה להיכנס לעלילה כדי לא לקלקל, אבל יש פער עצום בין רוב הכתב של הרולינג סטון מגזין, לבין רוב הסופר. אותי הספר די שעמם, עד שהגעתי לפרק על אפריל 94, ועל הזכרונות שלו מאותה התקופה, ועל קורט, ועל כמה שכל היום צחקו וחיכו לרגע שיודיעו שהוא מת. באופן אישי הספקתי לשכוח/להדחיק שזה היה ככה, שהוא איים בהתאבדות כל שני וחמישי בראיונות ב-MTV עד שממש היו אז הימורים מתי זה יקרה, אני זוכר שכשזה קרה, הרגשתי הקלה מסוימת, הייתי לקראת סוף כיתה ח', Nirvana היו נחלת הכלל, כל הפרכות עם הטיץ, אודם שחור, ונעלי פילה התלהבו מהם ובאותה התקופה, Superunkonwn יצא היה הרבה יותר מעניין מבחינתי (עד ש-MTV התחילו לטחון את Black Hole sun הארור). חצי שנה אח"כ, כשיצא ה-unplugged, נכנסתי לתקליטי חורב יום אחד בצהריים אחרי הביצפר, וניצן, המוכר, פתאום שם את something in the way, ואז נפל לי האסימון שזה באמת קרה, ולא יכולתי לזוז, רק המעבר ל-Plateau תיקן את זה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “1/3 לייף קרייסיס

  1. גם אני מעדיף שאתה כותב על מוזיקה מנקודת המבט האישית שלך, לי כבר די אין כוח לקרוא רשימות של שירים ואלבומים חדשים. כשאני מחפש מוזיקה חדשה, או כשאני רוצה לדעת מה חדש עם להקה שאני אוהב, אני מחפש באופן אקטיבי. הרבה יותר נחמד לי עם פוסטים כאלה.

    ואו-אמ-ג'י, האישה בהריון?! לא ידעתי את זה! אני אברר יותר פרטים פנים מול פנים, אבל הייתי חייב להוציא את זה קודם כל. 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s