"החיים האמיתיים זה פיכסה"

אמרי אמר זה קודם. אני רק עשיתי copy+paste 😛

אני חושב שכבר ציינתי את זה קודם, שבספטמבר-אוקטובר האחרונים יצאנו לטיול ארוך בארצות הברית. שזה אומר, הרבה נהיגה, הרבה רדיו אמריקאי, הרבה Samuel Adams, הרבה הופעות חיות, הרבה חופש… היה כיף חיים. לקחנו איתנו מכאן את הטאבלט שלנו (של אנדרואיד, כמובן) ככה שיכולנו להשאר מחוברים לעולם..

ולמה אני מספר את כל זה? כי תוך כדי הטיול, מדי פעם כשהיה אינטרנט נורמלי במלון, הצצתי בקורא ה-RSS שלי, ודברים מעניינים שרציתי לקרוא מאוחר יותר סימנתי שמרתי בצד לקריאה מאוחרת, ורק לפני כמה ימים הגעתי להסתכל על הלינקים האלה (כן, כמעט ארבעה חודשים זה לקח לי) – אחד מהם הוא הפוסט המצוין של אמרי מ"חסר תרבות" שעסק בשבוע שהוקדש לפינק פלויד בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון, (שבאותו הזמן ראיתי את השידורים האלה בלייב בטלוויזיה, כל יום מאוחר בלילה). אז בעקבות הפוסט יצא לי להרהר קצת בפינק פלויד, ואח"כ בסיבה שערכו לכבודם את אותו השבוע וגם השכן שלי מדי פעם בימי שישי טורח לשים את Dark Side בפול ווליום כי זה עוזר לו להרגיש צעיר ומגניב, וניסיתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שהקשבתי לפינק פלויד, ולא הצלחתי להיזכר. וגם לא מצאתי סיבה טובה, כי הם הרי ליוו אותי בחלק הארי של ההתבגרות שלי, אפילו יצא לי לחוות את ההוצאה של The Division Bell, ו-Pulse על בשרי והיום הם כמעט לחלוטין נעלמו מהפסקול שלי, ואני חושש שזה קורה גם לעוד רבים אחרים.

"אני מקנא בכמויות המידע והתרבות שזמינות היום לכל בן טיפש עשרה ממוצע, ולא פחות בעובדה שיש לו את היכולת לחפור כל היום בתוך השפע הזה בלי להפוך ליצור אנטי חברתי. כן כן, אני מודע לאלף הרעות החולות של דור הפייסבוק, אבל אני מדבר כאן על אלה שמנצלים את האפשרויות שמוצעות להם. על בני נוער אינטליגנטים וסקרנים (יש גם כאלה, תפתחו את העיניים) שזוכים לגישה לכל דבר שמסקרן אותם ועדיין לא מפסיקים לשתף את החברים במקום רק להתחפר פנימה. הבעיה היחידה היא שכל הגירויים האלה שקורים במקביל הופכים את הלו"ז (לפחות זה התרבותי) שלהם ללא פחות צפוף מזה של כל מבוגר ממוצע. אם לי אין זמן לטריפים מוזיקליים ארוכים כי החיים האמיתיים זה פיכסה, לרוב הילדים האלה אין זמן כי יש עוד כל כך הרבה דברים אחרים לשמוע היום. אם פעם הייתי יכול לומר שרוק מתקדם הוא הנחלה של כל צעיר חובב מוזיקה, עכשיו הוא רק עוד אחת מאלף נישות אחרות."

אני חושב שזה מעורר תהיות ברמה טיפה יותר גבוהה.. שאיך זה שלהקה שהיא קונצנזוס מבחינת החשיבות המוזיקלית שלה, הופכת לנישתית… ולמה דווקא אני מרגיש ככה לגביה ולא לגבי זפלין? גם לביטלס יש לי פחות ופחות סבלנות, וגל ההוצאות המחודשות של פינק פלויד ושל הביטלס לאורך השנים האחרונות גורם לי להרגיש שמזלזלים בי ובתובנה שלי כצרכן חובב "מוצרי פופ" כשכל שנתיים מנסים לדחוף לי חבילה מחודשת עם סאונד רימסטרד שלהן.

לפינק פלויד נחשפתי בגיל מאוד צעיר, וכמעט כל שנה אלבום אחר היה האלבום שלהם שאני הכי אוהב. עד שהגעתי ל-Animals. אני לא זוכר מה קרה קודם, אם נגמרה לי הסבלנות אליהם, או שפשוט חשבתי שלא יכול להיות טוב יותר ממנו, או שהתגייסתי לצבא והחיים שלי נעצרו להרבה מאוד שנים, אבל עד היום אני לא שומע את האלבומים אחרים שלהם, רק את Animals. וגם אז, לא ברימסטר, כי יש משהו באלבום הזה שהוא שונה בשבילי מכל השאר, וכשאני רק חושב עליו, אז הקלידים של Pigs מתנגנים לי בראש ואז הבס מתנגש בהם והגיטרה מנסרת אותי מבפנים.

עצוב לי שזה ככה, אבל הקדשתי להם המון זמן, פעם, כשהיה לי הרבה יותר זמן להקדיש, אולי אפילו הקדשתי להם יותר מדי זמן, וויתרתי על להקות אחרות כי היה לי טוב איתם ובכלל לא היה לי מושג שיש כל כך הרבה מגוון, כשעוד לא היה אינטרנט בכלל, את הדיסקים היינו מלווים אחד לשני, ומקליטים על קסטות,  תולים פוסטרים על הקירות ונפגשים אחה"צ בשביל לנגן את השירים של הלהקות שאנחנו אוהבים.