יש משהו מאוד רומנטי בעיני בלהקות צעירות. במיוחד בלהקות צעירות אמריקאיות. במיוחד בלהקות אלטרנטיב / הארדקור / Pאנק / אינדי / אמו / מטאל וכל שילוב היברידי אחר של סגנונות שמצריך מבני אדם לבצע פעולות פיזיות בשביל להשמיע צלילים. ולמה רומנטי? כי ברוב המקרים, בבסיסו של הדבר זה חבר'ה צעירים, עם ביצים, (בתקווה המון) כישרון, וחלום (ולפעמים גם עם הבנה שזה חלום דפוק) להיות להקה.

ומאוד קשה להבין כמה החיים האלה קשים ומתישים, מעבר לזה שאתה חי כמו סרדין בתוך וואן או בכיסא של מטוס או אוטובוס, ואתה צריך להסתדר כל יום כל היום עם אותם X אנשים, ולאכול רע, ולישון רע כל יום במקום אחר ולחלום על חשיפה והצלחה כי אין לך אבא עשיר כמו של לנה דל ריי 🙂 אני מניח יותר שהגרסה המקומית של התיאור הזה תהיה אולי בלי וואן וסיבובי הופעות אינסופיים, אלא עם עבודת מלצרות ודירת חצי חדר בתל-אביב כי להיות מוזיקאי זה קשה וכנראה לא משנה איפה.

גרג דולי אמר באחד הראיונות שלו:

"אין דבר שאני אוהב יותר מאשר להופיע ולנגן מוזיקה, ומבחינתי,  השעתיים הופעה הם בחינם. הכסף הוא פיצוי על ה-22 שעות האחרות."

ומעט מאוד פעמים יצא לי להחשף ללהקה כזו בהופעה חיה. לכוח המתפרץ ולאנרגיות הבלתי נגמרות שחבר'ה כאלה צעירים מסוגלים להוציא מעצמם. כשעולים חבורה של חננות כמו La Dispute, שבכלל לא שמעת עליהם או רצית לראות אותם ואתה בכלל לא מבין למה הם מבזבזים את הזמן על הבמה ומתי כבר Thrice יעלו לנגן, ואז הם מפשילים שרוולים, נותנים חיוך, ומתחילים להפגיז עם מוזיקה אדירה וסולן לוחמני שלא מפסיק לקפוץ ולהפגיז את המילים לתוך המיקרופון והם פשוט מפרקים לך את הצורה במשך 45 דקות.

הם הוציאו אלבום חדש לפני כמה חודשים והם מטיילים איתו עכשיו בכל העולם, לראות אותם בהופעה היתה פשוט חוויה עמוקה ומרעננת – שכשאחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי הביתה מהטיול היה לבדוק את האלבום המלא שלהם ולנבור אחורה ביצירה שלהם. הם מלחינים בצורה שגורמת אי נוחות, הם כמעט ולא שומרים על 4 רבעים, אלא מפלרטטים עם מקצבים אחרים ואין פה מלודיה שהיא קליטה בצורה מיידית זוהי מוזיקה שצריך ממש להקשיב לה, ולתת לה לשקוע רובד אחרי רובד ואז הכל מתחבר ביחד למשהו גדול ונפלא ויפה, יפה, יפה. זה אלבום קונספט נהדר שמספר על סופר שכותב סיפורים קצרים על אובדן ובדידות ומקרים טראגים, ובמקביל מנסה להתמודד עם מציאות דומה, והוא הולך ושוקע בתוכם וככל שמתקדמים השירים מפסיק להיות לו ברור מה קורה במציאות ומה הוא מדמיין.

אני לא מבין איך זה שלא הכרתי אותם קודם, הם נורא מזכירים את פוגאזי, אבל הם קורים עכשיו. אני אומר תודה על המזל שנפל בחלקי להיות יחד איתם באותו המקום והזמן ולשמוע אותם על סמואל אדאמס טריה מהחבית.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “

  1. תגיד, אם כבר הזכרת את פוגאזי, ראית פעם את הסרט הדוקומנטרי הנהדר שנעשה על הלהקה, instrument?

    לטעמי זה אחד מסרטי התעודה המוזיקליים הטובים שעלו אי פעם על כל מסך שהוא, ועבור מעריצי להקה מדובר לא פחות מחוויה דתית מהפנטת.

      • תגיד לי אם לא תצליח להוריד את זה, זה אמור להיות צרוב אצלי באחד מהדי.וי.דיים שהכנתי לפני שנים, ועם קצת מזל אולי הדיסק אפילו קריא ואני אוכל להעתיק את הסרט (מה שלא המצב בערך בשלושה רבעים מהדיסקים ההם, סיפור עצוב)

  2. פינגבק: Music Lover On The Net 14’12 | הפסקול

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s