מחשבות על לנה דל-ריי

היא בלון.

היא אכזבה מודרנית. אני לא זוכר הרבה מאוד זמן מוצר שארוז היטב כ"כ והתגייסות כזו של כח תקשורתי ממוסד ועצמאי (אבל כנראה מסובסד) שבנה אמן מאפס (או ממציא אותו מחדש במקרה הזה).

שום דבר לא יכול להסביר את הכיסוי האוהב והאוהד שהיא קיבלה החל מ-stereogum ו-pitchfork , ועד ל-new york times ו-ynet. כזו תשומת לב שמורה בדרך כלל לאלבום חדש של u2 שיוצא וגם אז, היא לא נמשכת יותר מדי זמן, בטח שלא מפומפמת באיטיות ובהדרגתיות מבטיחה מספר רב כזה של חודשים.

הקטע הכי הזוי, שכנראה לא משנה כמה כסף יפמפמו לה ובה, וכמה כותרות היא מצליחה לייצר, לדעתי היא לא מצליחה לעבור מסך/במה. היא לא מצליחה להתחבר לנקודה שבה ההתנהלות שלה נראית נוחה וטבעית והיא מושכת את האש לעצמה עוד יותר, עם סידרה של הופעות חלשות, זיופים, בעיות בטונציה, חוזה דוגמנות, שפה מנופחת, עמידה לולבית משהו, חיבה מוגברת לצלמים ופפראצי והכי גרוע – אלבום משעמם וחסר אמירה.

האכזבה של כל האינדי קידס שגילו אותה קודם והתלהבו מ-Video Games פשוט מצחיקה, עבדו עליכם (וגם עלי, אני מבין לליבכם), אני מתנחם בספק שהיא תצליח לסחוב ולפתח קריירה ארוכה ומשמעותית בגלל שהיא בחרה להיות מוצר אינסטנט. בכל מקרה, Video Games עדיין שיר מצוין ואני מתכוון להמשיך ליהנות ממנו כמו שהוא ולקחת אותו איתי הלאה.